יום שבת, 15 ביוני 2019

טיפול עצמי בהתמכרות

 טיפול עצמי בהתמכרות 


קשה ומורכב לטפל בהתמכרויות ללא פסיכולוג, טיפול קבוצתי או טיפול תרופתי, אבל יש אנשים שמצליחים לעשות את זה מאוד יפה.





לפניכם כמה נקודות להתחלה של תהליך טיפול עצמי בהתמכרות, שיאפשר לכם להיגמל, או לפחות להתחיל ולהניע את המסע לעבר ניקיון:

הסתכלו עמוק פנימה ושאלו את עצמכם כמה שאלות קשות, שהתשובות להן יוכלו לספק לכם את הבהירות הנחוצה לגמילה מההתמכרות. 

תשובות לשאלות הללו יעודדו אתכם לחשוב באופן ביקורתי יותר על התנהגותכם ויאירו דברים שחששתם להודות בהם, והם גם יעזרו לכם להבין מדוע אתם עושים את מה שאתם עושים ואיך תוכלו לשנות זאת בהמשך.

חקרו את מחשבותיכם, אמונותיכם, פחדיכם, צרכיכם, התנהגויותיכם ואת התוצאות שבהן אתם חושקים - רק כך תקבלו הבנה עמוקה יותר של ההתמכרות שלכם, ולאחר מכן תוכלו להשתמש בתשובות הללו ליצירת התנהגויות חשות ומעצימות.

שאלו את עצמכם כמה שאלות לחקירה עצמית, אותן ניתן לעשות בטיפול עצמי או בטיפול פסיכולוגי בהתמכרויות

מה בדיוק אני עושה עם החיים שלי?

מה החלק שלי בהתנהגות המתמכרת? 

באילו דפוסים התנהגותיים ניתן להבחין?

מה בדרך כלל גורם לי להתמכר?

כיצד אני יכול לסלק את הפיתויים הללו?

איך אני נוטה לחשוב על ההתמכרות שלי?

מה אני נוטה לחשוב לפני, בזמן ואחרי שאני מספק את הדחף שמוביל 

לחזור על ההתנהגות המתמכרת?

אילו אמונות יש לי אודות ההתמכרות?

מה אני חושב על עצמי כשאני מספק את ההתמכרות ומרגיע את ה״דודא״?

מה אני מאמין בנוגע ליכולותיי לשלוט בהתמכרות הזו בהצלחה?

אילו מאמונותיי אינן עומדות לעזרי ועשויות למנוע את יכולתי להתגבר על ההתמכרות?

אילו פחדים עשויים להזין את ההתמכרות שלי?

ממה אני מנסה להימנע, שגורם להתמכרות?

מדוע אני נמנע מהדברים הללו, מהן הסיבות האמיתיות לכך?

איזו תועלת אני מפיק מסיפוק ההתמכרות?

איך אוכל להפיק את אותן תועלות בדרכים אחרות מבלי להזדקק לסיפוק ההתמכרות?

מהי המטרה (או המטרות) ארוכת הטווח שלי בחיים?

מה אעדיף לעשות במקום לספק את ההתמכרות?


יום חמישי, 13 ביוני 2019

מה זה נומופוביה?

פחד להישאר בלי הטלפון הניד - נומופוביה


העידן הדיגיטלי הוליד לנו פוביה חדשה: נומופוביה
קיצור של no-mobile phone phobia: 
הפחד להישאר ללא מכשיר הטלפון הניד או ללא תקשורת סלולרית. 

נומופוביה


נומופוביה הוא מונח חדש שנכנס קצת אחרי FOMO למילון אוקספורד ב-2018.
היא נפוצה במיוחד בקרב בני נוער וסטודנטים, ואכן, מספרם של הסטודנטים המתקלחים עם הטלפון הסלולרי הולך וגדל. 

נומופוביה נפוצה בכל המדינות המתועשות, כאשר מחקר בבריטניה מצא כי קרוב ל-53% מהנבדקים חשו חרדה מפני האפשרות שיאבדו את הטלפון הנייד שלהם או שיגמרו להם הסוללה/נפח השימוש עבורו הם משלמים. 

בארה״ב המצב של התמכרות למסכים חמור אף יותר:
מחקר שנערך מצא כי 65% מהנבדקים ישנים עם או ליד הסמארטפון (שיעור גבוה יותר בקרב סטודנטים), 34% הודו שהם עונים לטלפון במהלך מגע אינטימי, יותר ממחצית הנבדקים אינם מכבים את הטלפון הסלולרי לעולם ו-66% מכלל המבוגרים שתושאלו סובלים מנומופוביה. 



תסמינים של נומופוביה

נומופוביה מתבטאת בחרדה, בפאניקה או במתח כשהבטריה נמוכה מאוד או כשהמכשיר הסלולרי אינו קרוב מספיק, והיא מלווה בסימפטומים הדומים לאלה של חרדת נטישה: 
דפיקות לב מואצות, לחץ דם גבוה, קוצר נשימה, חרדה, בחילה, רעידות, סחרחורת, דכדוך, אי-נוחות, פחד ופאניקה. 
נכון להיום, נומופוביה אינה מוגדרת רשמית כפוביה בספרות הרפואית ואין הסכמה בשאלה האם היא באמת פוביה או שמא הפרעת חרדה, הפרעת סגנון חיים או התמכרות. 

בפועל, הנטיה היא אכן להתייחס אל המצב כפוביה, משום שהוא עונה על הקריטריונים הבאים: 


  • פחד משמעותי ולא רציונאלי או חרדה הנוגעים לאובייקט או מצב צפוי
  • החשיפה לאובייקט או למצב שממנו חוששים גורמת לחרדה מיידית
  • האדם מזהה שהפחד שלו אינו פרופורציונלי
  • האדם נמנע מהמצב ממנו הוא פוחד; הפוביה פוגעת בשגרה ובקשרים. 



האם נומופוביה היא חרדת נטישה?

הרי מדובר בפחד מחוסר תקשורת עם אנשים בעידן בו אנו מתקשרים באופן דיגיטלי. 

תיאוריות פסיכולוגיות מעלות את האפשרות שמדובר בסוג של הפרעת חרדה, טכנופוביה או התמכרות.

 כך או כך, מדובר בתופעה בעלת השלכות רחבות, בין היתר ״שקיעה״ של הנומופוב אל תוך הטלפון הסלולרי כאקט של בריחה במקרים של דיכאון, חרדה ובדידות, בעיקר בקרב בעלי רקע של חרדה אחרת. 

הבדיקה התכופה של כל ׳התראת פוש׳ בטלפון הניד פוגעת לא רק בקשרים חברתיים, בחיי היומיום ובעבודה, אלא גם ביכולות הקוגניטיביות. 

מחקר שבוצע בקרב סטודנטים לרפואת שיניים הראה שהתמכרות לטלפון הסלולרי עלולה לפגום בביצועים האקדמיים, ויש חוקרים שהולכים רחוק יותר וטוענים שהטלפונים הסלולריים הפכו למעין ״הרחבה״ שלנו. 
לפי תפיסה זו, ריחוק מהם או חוסר יכולת להשתמש בהם גורם לנו לחוש מעין אובדן של חלק מהזהות האישית, מה שעלול לעורר חרדה עזה. 
בתוך כך, עולה גם מספרם של בני גיל הזהב שמפתחים תלות בטלפון הסלולרי. 

כיום ניתן להעריך (אך לא לאבחן) את הסיכון להתפתחות נומופוביה באמצעות שאלון בן 20 שאלות וארבע קטגוריות: 


  • חוסר יכולת לתקשר
  • אובדן קשר
  • חוסר נגישות למידע
  • ויתור על נוחיות




טיפול בנומופוביה


הטיפול הפסיכולוגי בנומופוביה מגוון - החל מייעוץ אישי, דרך טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול בחשיפה ועד לטיפול בהתמכרויות. 

תרגול מיינדפולנס נמצא גם הוא כבעל יכולת להפחית נטיות לנומופוביה, בעיקר בקרב נשים. 

עזרה עצמית יכולה בהחלט לסייע במקרה של נומופוביה על ידי למידה כיצד לשלוט בטלפון הנייד במקום שהטלפון הנייד ישלוט בנו. 
דרכים לעשות זאת הן על ידי הימנעות מבדיקת הטלפון משך מספר שעות, הגבלת השימוש במדיה החברתית, תרגול ההתקשרות באמצעים אחרים, כיבוי התראות וניסיון למחוק תמונות, אפליקציות ומשחקים ממכשירים העמוסים בהם. 


נשמע קל? 

לאו דווקא. 

מחקר שנערך בארה״ב העלה כי 47% ממשתמשי הטלפון הניד שנבדקו ניסו להגביל את השימוש במכשיר אך רק 30% מהם הצליחו לעמוד ביעד. 

ככל שעולה המודעות הציבורית לצורך במתן תשומת לב ראויה לתופעה, בסין כבר ייסדו מעין מחנות גמילה מהעולם הדיגיטלי, ובאופן אירוני פותחו אפליקציות סלולריות שמסייעות להפחית את השימוש בסמארטפון. 

ובכל זאת - זה בידיים שלנו, תרתי משמע... 


עצות וטיפים להפחתת השימוש בטלפון הניד

קבעו לכם זמנים במהלך היום בהם המכשיר הסלולרי כבוי וקיימו שיחה פנים אל פנים או פשוט בלו זמן בחברת עצמכם. 

אזנו בראייה שבועית את זמן המסך עם זמן האינטראקציה פנים-אל-פנים. נניח, עבור כל שעה שאתם מבלים מול מסך, בלו שעה ביחד עם אדם אחר.

נסו ״צום טכנולוגי״ חודשי, במהלכו אתם עוברים לפחות יום שלם ללא המחשב, הטאבלט והסמארטפון. מבטיחים לכם שתרגישו משוחררים יותר.

הניחו את הטלפון הסלולרי במרחק של חמישה מטרים מכם כאשר אתם ישנים, אפילו אם תצטרכו לקום על מנת ללחוץ על ״נודניק״ כאשר השעון יצלצל.

חלקו את היום שלכם ל״אזורי זמן״ בהם אתם משתמשים בטכנולוגיה ולכאלה בהם אתם מקיימים אינטראקציה אמיתית עם אנשים.


יום שני, 3 ביוני 2019

טיפים ועצות להורים חדשים

טיפים ועצות להורים חדשים
איך יכולים הורים טריים להתמודד עם המתח הכרוך בטיפול בתינוק שרק הגיח לעולם ומה ההבדלים בין המינים בהתמודדות עם האתגר העצום והמופלא שטומנת בחובה חווית ההורות החדשה.

זוגות שעושים את המעבר להורות מתארים זאת בדרך כלל כאחת החוויות הכי משנות חיים ומלאות באושר ותשישות שיצא להם לחוות אי פעם.
להיעשות להורה לראשונה יכול להיות בעל השפעה משמעותית מאד על אנשים רבים, הן בהיבט הסטרס אותו חווים והן בהיבט ההשפעה על הסיפוק מחיי הנישואים והרווחה הרגשית. הורים טריים יכולים לדווח על סטרס כתוצאה ממגוון סיבות. הורים רבים חווים קונפליקט בין חיי המשפחה לקריירה ביחד עם הצורך ההולך וגדל להכנסות כדיי לממן הוצאות על הרך הנולד והיקר, תרתי משמע. ישנה התחלה של הבנה שלהיות הורה היא אחריות לכל החיים.
בנוסף, אחד האתגרים המתישים ביותר הוא ההתמודדות עם מטלות הטיפול בילד וההסכמה על חלוקת המטלות בין בני הזוג. מטלות אלה כוללות האכלה ביום ובלילה, החלפת חיתולים ועוד. להורים טריים מסוימים יכול להיות נסיון וידע בביצוע המטלות הללו, למשל אם ראו ולמדו דרך טיפול בתינוקות במשפחה והורים אחרים פחות נחשפו ומגיעים ללא הידע הנ"ל בהתחלה. כמו כן יכולה להיות נכונות שונה אצל גברים ונשים לגבי חלוקת המטלות באופן שווה.
לפי תאוריית ההתקשרות, תינוקות חייבים לפתח מערכת יחסים עם לפחות מטפל עיקרי אחד שהוא בד"כ האם. ההתקשרות המוקדמת הזאת יכולה לעצב את האופן שבו הרך הנולד יצור מערכות יחסים חברתיות מאוחר יותר בחייו. רב המחקרים עוסקים באופן שבו האם עושה את המעבר להורות וישנה התייחסות מעטה מאד השפעת מעבר דרמטי זה על אבות. מחקרים שנערכו לאחרונה החלו להתבונן הן באבות והן באימהות תוך התייחסות לדרך שבה משפיעה הסתגלותם להורות על יחסיהם עם התינוק ואחד עם השני. אבות בימינו לוקחים חלק הולך וגדל במטלות גידול התינוק ושותפים הרבה יותר ממה שהיה נהוג בעבר. מכך ניתן להבין שגם להם יש התמודדות רגשית יותר ויותר משמעותית לעבור עם המעבר להורות.

ההשפעה של אישיות ההורים

עד כמה הבדלים אינדיבידואליים הנובעים מאישיות וגישה לטיפול בילדים מעצבת את האופן שבו אימהות ואבות מתמודדים עם האחריות החדשה והחשובה הזאת?
מחקר חדש אשר פורסם בכתב העת  Personality and Social Psychology
בוחן הורים בפעם הראשונה על פי היבטים של הבדלים אינדיבידואליים והסתגלות למעבר להורות. המחקר שנערך בהובלתה של ג'ניפר פילו עקב אחרי 192 זוגות במשך שנתיים. השאלות אותן התבקשו בני הזוג למלא התמקדו בנושאים הבאים:
  1. חלוקת מטלות הטיפול בילד – בני הזוג התבקשו לתאר את אחוז הזמן שהם משקיעים במטלות אלה ביחס לבן הזוג. כמו כן לפני הלידה הם התבקשו לדמיין עד כמה הם יהיו פעילים בטיפול בילד.
  2. התקשרות – לפי התאורטיקן ג'ון בולבי, אנשים אשר דפוס ההתקשרות שלהם הינו נמנע ייטו לפחד מקשרים קרובים ולהימנע מלסמוך על אחרים. במקרים מסוימים אנשים יאמצו דפוס זה כדי להימנע מכאב הכרוך בדחייה ולעיתים כדיי להימנע מכך שייאלצו אותם להיות מטפלים של מישהו אחר. עבור הורים עם דפוס התקשרות זה או בכלל עם קושי ביצירת התקשרות, המעבר להורות ככל הנראה יהיה כרוך במתח רב. מאחר ולבעלי דפוס התקשרות זה יהיה קשה לטפל באחרים, טיפול בתינוק עשוי להיות קשה במיוחד. הם בד"כ יחוו פחות סיפוק ושביעות רצון מילדיהם מרב ההורים וישאירו את רב מטלות הטיפול בילד להורה השני. לגברים יש יותר נטייה להימנע מהתקשרויות מאשר לנשים.
  3. מסוגלות עצמית בטיפול בילד – מסוגלות עצמית מתוארת כאמונה של אדם ביכולתו להשלים משימות. הרבה הורים אשר מתמודדים לראשונה בחייהם עם טיפול בתינוק עשויים לחוש ספקות רבים בנוגע ליכולתם לבצע את המטלות החדשות הכרוכות בכך.
  4. קונפליקט קריירה - משפחה – לאחרונה הגברים מעורבים יותר ויותר בגידול הילדים ולכן חווים גם הם כמו הנשים את המתח הכרוך בצורך לחלק את הזמן בין הטיפול בילדים לבין העבודה.
  5. שביעות רצון במערכת היחסים – הזוגות התבקשו לענות על שאלות בנוגע לשביעות רצונם ממערכת היחסים מאז שהפכו להורים טריים.
התוצאות היו מעניינות והראו הבדלים בין המינים בתחושות שהתעוררו במעבר להורות הטרייה:
נשים דיווחו על כך שתרומתן לטיפול בילד הינה פי 2 מבני זוגן בממוצע.
נראה כי נשים התמודדו עם המעבר להורות טוב יותר באופן משמעותי מרוב הגברים.
הגברים דיווחו על ירידה בשביעות רצונם ממערכת היחסים במהלך השנתיים שבהם המחקר נערך.
לנשים הייתה יותר נטייה לחוש אשמה במקרה בו הן ראו עצמן תורמות פחות לגידול הילד לעומת הגברים, בני זוגן. נראה שהדבר פחות מפריע להם.
כצפוי, אנשים בעלי דפוס התקשרות נמנע נטו יותר לדווח על קשיים בנוגע לשביעות רצון במערכת היחסים, תחושת מסוגלות בטיפול בילד וקונפליקט מול העבודה. היו הבדלים משמעותיים בין המינים גם בהיבט זה מאחר ונשים עם דפוס התקשרות נמנע הצליחו להתמודד עם קשיים אלו טוב יותר מהגברים עם דפוס זה.

אז מה אפשר ללמוד מהמחקר? נראה כי למרות שחלוקת מטלות הטיפול בילד עדיין לא שווה בין המינים, אבות לוקחים תפקיד משמעותי יותר מאי פעם בטיפול בילדיהם. מכאן שחשוב כיום יותר מתמיד שנבין את הלחץ איתו מתמודדים הגברים שעשוי להשפיע על יכולתם להתמודד עם התפקיד החשוב שלהם כהורים ולהפחית את הקשיים הרגשיים שעשויים להתעורר.


טיפול פסיכולוגי יכול לסייע הן לנשים והן לגברים להתמודד טוב יותר עם המעבר המאתגר והמופלא להורות הטרייה. ניתן למנוע מצב שבו התקופה מלאת האושר וההתרגשות הזאת תפגע באיכות החיים והרווחה הרגשית של ההורה הטרי, בן הזוג והילד.
Google



טיפים ועצות להורים חדשים


Rated 5/5 based on
1 reviews
יגאל אלון 157
תל אביב, ישראל
6745445
Phone: 972-3-6031552

יום שני, 6 במאי 2019

למה מטופלים משקרים לפסיכולוג שלהם? שקרים בטיפול




שקרים של מטופלים בטיפול פסיכולוגי


מרבית המטפלים במקצועות בריאות הנפש נוטים לתפוס את המרחב הטיפולי כמקום בו יכולים המטופלים שלהם לדבר על הכל. 

אבל על הכל. 


שקרים בטיפול נפשי


זה נשמע הגיוני ומתבקש - טיפול פסיכולוגי הוא אזור בטוח, בו המטופל מרגיש בנוח לתת דרור ולבטא בחופשיות את מחשבותיו ורגשותיו הכמוסים ביותר. 

אז זהו, שלא ממש.

מחקרים מקצועיים מלמדים אותנו כי שיעור מפתיע מהמטופלים מודים ומתוודים ששיקרו או שלא היו כנים באופן מלא עם מטפליהם.

למשל, מחקר שפורסם ב-2016 מצא כי לא פחות מ-93% מהמטופלים שהשתתפו דיווחו  ששיקרו למטפל/ת שלהם במודע ו-84% הודו בכנות בפני החוקרים שקיימו את המחקר, כי חוסר הכנות כלפי הדמות הטיפולית נמשך על בסיס קבוע. 

>>> רגע, הממ... איך נדע שהם לא שיקרו גם לחוקרים? :-) 

עזבו את זה רגע, נו - 

התופעה של חוסר כנות בקרב מטופלים מתייחסת לאותם אירועים בהם המטופל מרגיש שאינו מסוגל להיות ישר לחלוטין עם המטפל, בהקשר של נושאים מסוימים. 
חוסר הכנות בטיפול מתייחסת לקטגוריה רחבה של היעדר חשיפה, כולל עיוות האמת והצגתה באופן חלקי, לצד השמטת פרטים, הימנעות, הסתרת סודות ועוד.


למה מטופלים משקרים בטיפול?



המרדף לגילוי האמת 


למרות שמרביתנו, המטפלים, יוצאים מנקודת הנחה שיש לנו ׳רדאר שקרים׳ לזיהוי בלופים של מטופלים, כלי אבחוני מיוחד שכזה שהעניקו לנו ניסיון קליני מצטבר, הקשבה רבת שנים כ׳ילדים הוריים׳ מצטיינים ואינטואיציה בריאה, הרי שבמציאות (לפחות זו המחקרית) אנו ממש נאיביים: 

 73% מבין המטופלים שהתוודו בפני החוקרים ששיקרו בטיפול, לא נחשפו מעולם - לא על ידי המטפל ולא עד ידי המטופל. 

גם כאשר בכל זאת מתגלה האמת, המטפל חושף אותה רק ב-9% מהמקרים, בעוד ש3.5% מהנשאלים התוודו בפני המטפל על שקרים מרצונם החופשי. 




משחק המחבואים של המסע הנפשי


דונלד ויניקוט כתב כי ״תענוג להתחבא אבל קטסטרופה לא להימצא". 

כך, סביר שאצל כל מטופל קיימת משאלת לב עמוקה להיראות ולהתגלות בשקיפות מלאה בפני המטפל, גם כאשר הוא מסתיר במכוון את האמת, אפילו כאשר הוא מסלף אותה.

התנפצות האשליה באשר ליכולתו העל-אנושית של המטפל לגלות כל תרמית נפשית מוסיפה נדבך של בדידות לתחושת הפספוס.  

אבל האמת גם מאיימת. 

על הטיפול היא מאיימת, על התקווה שנבנית בו. 

אם טיפול פסיכולוגי מתיימר לעצב נרטיב קיומי מחודש, וחותר לעתיד נפשי משופר, הרי שלעיתים מוטב שאמיתות אובייקטיביות, מכונסות ומבוישות, יאוחסנו בבוידעם של עברנו. 

יש כאן איזון טיפולי עדין בין מאמץ לשמור על ׳מרחב אנרגטי חיובי׳ לבין סיכון בהכחשה משותפת של חומרי עבודה קריטיים.  




על מה מטופלים משקרים? 


יש שיטענו ששקרים הם בלתי נמנעים בטיפול נפשי. 

בכלל בחיים, אפילו בזוגיות. 

כולנו מסלפים את האמת לפעמים, בוחרים במודע מה לשתף ומה להסתיר, מגזימים, נסחפים, מספרים לעצמנו מהם שקרים לבנים, עושים קצת פוטושופ למילים… 

טיפול נפשי, כפי הנראה, אינו יוצא דופן מבחינה זו. 

ספקטרום הנושאים לגביהם נוטים מטופלים לשקר או לסלף את האמת בפני המטפל הוא נרחב ועשיר. 
המחקרים בשאלה ממקדים את התחומים המוסתרים ושופכים אור על התכנים המועדים יותר.  


״אצלי הכל בסדר״ 

באחד המחקרים, 54% מהנבדקים הודו שבחרו להציג בפני המטפל תמונה ורודה יותר לגבי עצמת המצוקה הפסיכולוגית ממנה סבלו, ממש העמידו פנים שהם שמחים ובריאים יותר מכפי שהיו באמת. 
למעשה, הנטיה להפחית בחומרת הסימפטומים, מדווח על ידי 39% מהמשתתפים באותו מחקר. 
שומרים עלינו המטופלים שלנו, וקליין כבר אמרה את זה מזמן. 


״מחשבות אובדניות, אבל רק מחשבות...״

כל מטפל יודע שבעקבות שיתוף של  המטופל בהרהור על אובדנות, סביר שתופיע גם צפירת הרגעה, משהו בסגנון -

״רק חשבתי על זה, אני לא באמת מתכוון לפגוע בעצמי״
  
המחקר מתריע לגבי הנטיה של קלינאים לזחיחות באירועים כאלה: 

מטופלים נוטים להסתיר מחשבות אובדניות, נתון מדאיג עליו דיווחו 31% מהנשאלים. 

אובדנות היא באמת נושא שקשה מאוד לדון בו בטיפול, לשני הצדדים, אך ההסכמה היא כי באחריות הקלינאי הטוב לבדוק את מידת החומרה של הכוונה האובדנית ברגע שנגלה קצה חוט. 


ערך עצמי פגוע

מטופלים נוטים לשקר, או לכל הפחות להצניע היטב, היבטים קיצוניים של חוסר ביטחון או ספקות עצמיים עמוקים. 

הרבה פעמים קורה שמטופלים חושפים רק לקראת סיום הטיפול, כאילו במקרה, אמונה פנימית אקסיומטית ובסיסית, שלכאורה אינה קשורה לבעיה שטופלה עד כה, אך משלימות חלק חיוני בהרכבת הפאזל המנטלי שהתגבש אצל המטפל. 

למשל: 
״אני לא מסוגל להסתכל על עצמי בראי כשאני עולה לקליניקה שלך במעלית״
 או ״אני אוגר עיתוני ספורט בקפידה מגיל 11...״

גילויים כאלה אינם מעידים בהכרח על שקר מכוון, אך בהיותם רבי משמעות, הם מותירים את המטפל פעור פה, תוך שהם שומטים באחת את מגדל הקלפים הפסיכודיאגנוסטי שנבנה לאורך שבועות וחודשים. 




״הפסיכולוג שהציל אותי״

לא מפתיע, לפחות בעיני, ש- 6 מבין 20 הנושאים העיקריים שעוברים התמרה לשקרים בטיפול נוגעים לחוויות המטופל בתוך התהליך הטיפולי, ב״כאן ועכשיו״.  

מטופלים רבים, בעיקר בעלי נטיה אישיותית לריצוי, מעמידים פנים שהטיפול עדיין מקדם אותם, בעוד שבפועל הם חוששים לפגוע במטפל או פוחדים לעזוב.   






מדוע מטופלים משקרים למטפלים?


טוב, אז הבנו שיש כאן בעיה של ממש. 

עכשיו נדרשת העמקה בשאלה ״למה״. 

הרי מטופלים משקיעים את מיטב המשאבים בטיפול - זמן, כסף, אנרגיה נפשית - ורוצים להתקדם ולהשתנות. 

למה לכל הרוחות שיסתירו את האמת מהמטפל? 

כשמטופלים מקטינים את מצוקתם או מפריזים בדיווחים על אפקטיביות הטיפול, יש לכך כמה סיבות: 





הרס המטפל 

רצון שלא להדאיג את המטפל או להיתפס כאדם שמקטר, ומן העבר השני – ניסיון להגנה עצמית מפני ההכרה הכואבת בחומרה האמיתית של מצבם. 

הרס המטפל, או הישרדות האוביקט, הוא סוגיה שלמה בטיפול דינמי, שלא ניכנס אליה כאן. 

מוזמנים לקרוא כאן מאמר יפה על יחסי אוביקט




דאגה לגבי דיווח 

כאשר מדובר במטופלים שמסתירים מחשבות אובדניות או שימוש בסמים, הסיבה העיקרית לשקרים יושבת על פחד מפני ההשלכות המעשיות במידה והעובדות תצאנה מגבולות החדר, למשל רתיעה מהחרדה הפסיכיאטרית האולטימטיבית - אשפוז בכפייה (בפועל, אחוזים בודדים מכלל האשפוזים בבריאות הנפש נעשים בכפייה). 

אותו רעיון לגבי צריכת חומרים אסורים, סמים, כאשר המטופלים חוששים לגבי חובת הדיווח לה מחויב המטפל. 

החרדה היא שהמשטרה תדפוק בדלת... 




בושה 

סיבה נפוצה ומובנת לשקר בטיפול היא בושה, בייחוד בנוגע למיניות, בהווה (למשל, עבודה בתעשיית הזנות) ובעבר (למשל, גילוי עריות). 

הבושה, רגש שראוי להרבה יותר מקום ביחס להשפעתו העצומה על הפסיכולוגיה של מערכות יחסים,  כרוכה כנראה בחשש מהשיפוטיות האפשרית של המטפל או מתוך הנחה מוקדמת שלא יוכל להבין את הצרכים הרגשיים והריגושיים המצויים בבסיס ההתנהגות המינית. 

חלק מהמטופלים חרדים שאם יחשפו בפני המטפל מחשבות או רגשות מסוימים הדבר ישפיע מאוד על המשך הטיפול, למשל החשש שדיבור על מחשבות אובדניות יביא את כל הפוקוס הטיפולי להתמקד רק בכך.






סודות ושקרים


מצד המטפלים, חשוב לזהות את ההבדל בין סוד לשקר: 

בעוד ששניהם מורכבים ממידה של הולכת שולל, שמירת סוד היא אקט של השמטת מידע בעוד שקר הוא אקט של מתן מידע מוטעה. 

מטפלים צריכים לקבל רדיקלית את העובדה שלא כל הסודות ייחשפו בפניהם, ושזה אינו דבר רע. 
במקום זה, האתגר הוא להתרכז בחומרים שהמטופל כן בוחר לחשוף וביצירת יחסי אמון, שסביר כי יתרמו בעתיד לשתף בסוד הכמוס. 

גם כאשר מטפלים ׳עולים על שקר׳, מוטב במקרים רבים לשקול היטב איך מתקדמים. עימות ישיר מדי והתעקשות על חשיפת האמת עלולה לגרום לשבר בברית הטיפולית ולהוביל את המטופל לעבר הדלת. 

בכל זאת יש כמה המלצות, צעדים רלוונטיים, שאת חלקם יכולים מטפלים לאמץ: 


להיות ישיר בנוגע לתהליך הגילוי

מטופלים צריכים שהמטפל יבהיר להם את החשיבות של מגע עם נושא בו הם חוששים לגעת. 

זה לא מובן מאליו. 

הסבר אודות הערך שיש לגילוי עצמי בטיפול ועל הרווח הפוטנציאלי שיפיק המטופל בהחלט  מעניק חיזוק חיובי לאזירת האומץ.  

לפעמים כדאי לקיים את תיאום הציפיות הזה כבר בפגישות הראשונות, אבל חומרים כאלה, כשהם נאמרים בחוזה, לא מחזיקים הרבה זמן בסערת המסע. 

הם פשוט נשכחים כלא היו.

לכן כדאי שהמסר לגבי מודלינג של פתיחות יעבור מהמטפל לאורך כל הדרך. 
הכי טוב אם פתיחות היא חלק מהמבנה שלו, אבל זאת מה לנו כי נדרוש.

במקרה של מטופלים שחוששים לדבר על מחשבות אובדניות, יש להבהיר בפתיחות את גבולות החיסיון. מידע פתוח וגלוי יוסיף לתחושת הנוחות והביטחון של המטופל.



לשאול שאלות ישירות

בדרך כלל מטופלים מוכנים לדבר כמעט על הכל, אך מהססים לעשות את הצעד הראשון. 

מטפל שאינו מאתגר את המטופל עלול להעביר את המסר שהתכנים הללו מצויים מחוץ לתחום, בעוד שעליו להעביר בדיוק את המסר ההפוך: בטיפול אפשר לדבר על הכל.

ואכן, מטופלים מדווחים כי שאלות ישירות מצד המטפל היו גורמות להם להיות כנים יותר. 
שאלות ״כן״ ו״לא״ עשויות להיות יעילות במיוחד להתקדמות הטיפול, ועל המטפל להתגבר על המחשבה שהוא שתלטן או שיפוטי כלפי המטופל, ולהוביל אותו באמצעות שאלות פשוטות במקרים שבהם הן מתבקשות. 
נוסף על כך, חשוב לזכור לתת משוב חיובי כשהמטופל משתף בחוויות קשות ואישיות במיוחד. 



לשוב לדון מדי פעם בנושאים לא מעובדים

בסוף הפגישה נוטים מטופלים לזרוק לחלל האוויר הערה אגבית, שמעידה על נושא עמוק יותר שיש לגעת בו. 

קוראים לזה ״אפקט סף הדלת״. 

מטפל טוב יהיה רגיש לכך ויציין שחשוב לתת את הדעת על העניין בהזדמנות, או אפילו לרשום לעצמו לפתוח בזה את המפגש הבא. 

כל דבר בעיתו:  
חשוב לחזור לחפירה בנושא מסוים בעיתוי ובתזמון המתאימים. 
דריכות היא מילת המפתח כאן. 



חפשו את החוליה החסרה


לשקר, אנחנו יודעים, אין רגליים. 

חשוב לתת מקום להרגשה הפנימית שעולה בנו כמטפלים, כאשר מתעורר ספק זמני לגבי מידת האמינות של המטופל, קל וחומר כאשר מדובר באדם כן ואותנטי. 

אין צורך לזהות חללים של ממש בסיפור, אלא להתעקש על החלקים שאינם מובנים, שמנוסחים בטשטוש.  

טקטיקה חיונית למעקף של הסתרת חומר קשה היא לברר לגבי עצם הקושי בשיתוף במקום ללחוץ את המטופל לשתף בתוכן עצמו. 
ברגע שקיימת הסכמה שיש עניין שקשה למצוא לו מילים, מסתיימת דה פקטו ההסתרה, מועברת חוויה של סביבה מתקפת (שמכירה בקושי לשתף) ומכאן סלולה הדרך להתקדמות. 



להכיר בקשיי הגילוי

 טיפול פסיכולוגי אינו תהליך פשוט ולעתים על המטפל לתת על כך את הדעת, גם בפני עצמו וגם בפני המטופל. 

אצלנו במקצוע התרגלנו הרבה יותר ללגיטימציה של חשיפה עצמית, כבר מתחילת ההכשרה הקלינית, אבל עבור רבים שאינם מגיעים מתחום הפסיכותרפיה, הערוצים הרגשיים מצויים בגיבוש, בבדיקה, בבחינת המידה בה ניתן לשתף בביטחון בחומרים הכי אינטימיים.   

כפי שראינו במחקרים, יש תחומים ספציפיים שבאופן טבעי קשה יותר לגעת בהם בטיפול נפשי, מה שדורש רכות, סובלנות, איפוק והבנה לגבי התנגדות של המטופל להיכנס לעובי הקורה. 

ארווין יאלום, פסיכיאטר ואמן הטיפול הקבוצתי כתב פעם שהקבוצה הטיפולית נזהרת מדיבור על שלושה נושאים: מוות, סקס וכסף. זה רלוונטי מאוד גם לטיפול האישי. 

למרות שנראה שאין מנוס מכך שמטופלים ישקרו למטפליהם, הצד החיובי הוא שסבלנות וזמן יוצרים תנאים שבהם מטופלים חשים יותר בנוח לחשוף את סודותיהם. 

זאת ועוד, לעתים לחוסר כנות יש תפקיד בפני עצמו בטיפול, ובמינונים נמוכים הוא עשוי לסייע למטופל לבנות נרטיב מדויק יותר של חייו ובכך לשפר את הדימוי העצמי ואת התנהלותו הבין אישית. 

מטפלים צריכים להיות מודעים לכך שאולי לא ידעו לעולם מה מתרחש בראשו של המטופל ושלמרות ששיתוף נמצא בלב הפסיכותרפיה, בסופו של דבר זכותו של המטופל לשתף או להימנע מכך.


נו, רגע, אז שניה, 

יצא לך לשקר בטיפול? :-)







מקורות:



Baumann, E.C., & Hill, C.E. (2016). Client Concealment and Disclosure of Secrets in Outpatient Psychotherapy. Counselling Psychology Quarterly

Slepian, M., et al. (2017). The Experience of Secrecy  Journal of Personality and Social Psychology.

יום ראשון, 5 במאי 2019

יישומים של בינה מלאכותית (AI) בבריאות הנפש

בינה מלאכותית (AI) בשירות בריאות הנפש




על רקע המשבר שקיים בשנים האחרונות בבריאות הנפש, בישראל ובעולם, חוקרים בוחנים דרכים מגווונות ויצירתיות שבהן עשויה בינה מלאכותית לסייע באבחון ובטיפול במחלות נפש. 

במחקר שבוצע על ידי פרויקט הרווחה העולמי (WWBP) נותחה המדיה החברתית באמצעות אלגוריתם ייחודי של בינה מלאכותית במטרה לזהות רמזים שעשויים לחזות ולנבא דיכאון. 
מה שהתברר הוא שאנשים הסובלים מדיכאון נוטים לבטא את עצמם במדיה החברתית, בעיקר בפייסבוק, בדפוס שמייחד אותם מבעלי בעיות נפשיות אחרות, כאשר הם מרבים לכתוב על בדידות, לתאר רגשות ולהשתמש במילים בגוף ראשון, כמו I, me. 
לאחר שנבדקו כחצי מיליון סטטוסים בפייסבוק של אנשים שהסכימו לחשוף אותם ואת המידע הרפואי והפסיכולוגי שלהם, צוות המחקר הצליח לזהות סמנים לשוניים העשויים לחזות דיכאון עד שלושה חודשים לפני קבלת האבחנה הרשמית! 

חוקרים אחרים משתמשים בטכנולוגיה כדי לשפוך אור על האופן בו הבעות פנים, שפה ואינטונציה יכולים להצביע על סיכון לאובדנות. 






יצירתיות נפשית בלמידת מכונה 


במקביל, ישנן גם חברות המשתמשות בבינה מלאכותית להתמודדות עם משבר הבריאות:

הפלטפורמה של Quartet, העשויה לזהות בעיה נפשית ולהפנות את החולה למטפל או לתכנית ממחושבת של טיפול קוגניטיבי התנהגותי.

Spring Health, פלטפורמה של למידת מכונה שמיועדת לזהות צרכים פסיכותרפיים של עובדים בארגונים ולבצע השמה מדויקת לגורם הטיפולי המתאים ביותר. 

Ginger, המספקת ייעוץ ישיר באמצעות צ׳אט, בהתבסס על אלגוריתמים המנתחים את שפת המשתמש ומספקים לו המלצות, ומבוססים על מאגר מידע הכולל 2 מיליארד דגימות התנהגותיות, 45 מיליון הודעות טקסט ו-2 מיליון הערכות קליניות.

Neurotrack, אפליקציה שמפותחת בסטארטאפ בקליפורניה מצליחה לאבחן מרחוק תהליכים של אובדן זיכרון ודמנטיה. 

 CompanionMX, פיתחה אפליקציה המאפשרת ללוקים בדיכאון, הפרעה דו-קוטבית ומצבים אחרים ליצור יומן קולי בו הם מדברים על תחושותיהם. המערכת מנתחת את ההקלטות ומחפשת אחר שינויי התנהגות לשם בקרה פרואקטיבית של מצבם.

 Bark היא אפליקציית מעקב לבקרה הורית, המנטרת פלטפורמות של מדיה חברתית והתכתבות על מנת לאתר סימנים של בריונות רשת, דיכאון, מחשבות אובדניות והתכתבויות בעלות אופי מיני בטלפון של ילדיהם. 

אלה הן רק 6 דוגמאות לפתרונות יצירתיים מבוססי בינה מלאכותית לתמיכה בבריאות הנפש.



היתרונות של בינה מלאכותית בטיפול נפשי


בתחום זה, אם כן, יש לבינה מלאכותית ארבעה יתרונות בולטים:
1. בינה מלאכותית עשויה לתמוך בעבודתם של אנשי מקצוע, שכן האלגוריתמים יכולים לזהות מידע מהר יותר מבני אדם, ובכך להציע טיפולים אפשריים, לנטר את התקדמות הטיפול ולהתריע בפני המטפל על נושאים שונים.
2. בינה מלאכותית מאפשרת זמינות של 24 שעות ביממה. בשל המחסור באנשי מקצוע, לעתים קביעת פגישה תתכן רק חודשים מראש. הבינה המלאכותית, לעומת זאת, זמינה מסביב לשעון.
3. בעוד שמחסום כלכלי עשוי למנוע קבלת טיפול, בינה מלאכותית מציעה פתרון זול יותר.
4. האנונימיות שבדיבור עם אלגוריתם עשויה לסייע לאנשים להיפתח. יש אמנם חסרונות בהיעדר המטפל האנושי, אולם בכל מה שקשור בנתונים מדידים, למחשב יש דווקא יתרונות


אתגרים לעתיד


למרות שגלומה בבינה המלאכותית הבטחה גדולה למשבר בתחום בריאות הנפש, עדיין קיימים לא מעט מכשולים שצריך להתגבר עליהם. 

הנה שלושה אתגרים בולטים ועכשוויים: 


  • אתיקה ושמירה על חיסיון המטופל 


  • פתיחות המשתמשים לבקרה ברמות שונות על פעולותיהם היומיומיות 


  • היעדר רגולציה מוסכמת בתחום האפליקציות לבריאות הנפש (חשוב לציין בהקשר זה, כי איגוד הפסיכולוגים האמריקאי עומל על הקמת כלי הערכה לאפליקציות של טיפול פסיכולוגי) 


מכאן עולה בינתיים ההמלצה להשתמש ביישומים קליניים של בינה מלאכותית במקביל לעזרה מקצועית קלינית ולא במקומה. 



עריכה: איתן טמיר

טיפול עצמי בהתמכרות

  טיפול עצמי בהתמכרות  קשה ומורכב לטפל בהתמכרויות ללא פסיכולוג, טיפול קבוצתי או טיפול תרופתי, אבל יש אנשים שמצליחים לעשות את זה מאוד יפה...