יום שישי, 15 בנובמבר 2019

מדוע חשודים מודים בפשע שלא ביצעו?

הפסיכולוגיה של הודאות שווא



כתיבה:
קרין אמיתי, MSW
איתן טמיר, MA


נדמה כי הפרשה של רצח תאיר ראדה ממאנת לרדת מסדר היום התקשורתי. 
מעת לעת שבים לכותרות המאמצים הכנים, המשפטיים והקהילתיים, לקראת ערעור נוסף שיסדוק את הקונצסנזוס המשפטי ויוכיח את חפותו של רומן זדורוב, מי שיושב מזה שנים רבות בבית הכלא בעוון רצח הנערה. 

בלי קשר לשאלה האם אתם מאמינים שזדורוב אשם או זכאי, חשוב להכיר את הסיבות הפסיכולוגיות שעומדות בבסיס ההחלטה של חשוד חף מפשע להודות במעשה פלילי חמור שלא עשה.


במהלך שני העשורים האחרונים מאות אסירים מורשעים זוכו בזכות ראיות דנ״א ואחרות, והתגלה שהודאות שווא בהשפעת לחץ משטרתי  הן סיבה מובילה להרשעות שגויות של חפים מפשע. 
באופן קצת אירוני, הודאה נחשבת לראיה המפלילה והמשכנעת ביותר לאשמה שהפרקליטות יכולה להציג כנגד הנאשם, ולכן וידוי שווא הוא ראיית השווא המפלילה ביותר שהמדינה יכולה להציג כנגד חף מפשע. 
מחקרים מלמדים כי ווידויים יוצרים אפקט חזק של הטיה בתפיסה ובקבלת ההחלטות של הגורמים הרשמיים, הפרקליטות והיועץ המשפטי למשל, שהכרעה לגבי הגשת כתבי אישום בתיקים פליליים מצויה בסמכותם.

זה נראה הכי פשוט שיש: כמו מרביתנו, גם הם מניחים כי התוודות בביצוע מעשה פלילי, בעיקר כאשר היא מפורטת, היא האמת ואין בלתה. 



למרות גוף המחקר הקרימונולוגי, החברתי והפסיכולוגי העשיר שהתגבש בעשורים האחרונים, מרבית הציבור עדיין מאמין במה שמכונה ״מיתוס של חקירה פסיכולוגית״, לפיו אדם חף מפשע לא יודה באשמה שקרית, אלא אם יעבור עינויים פיזיים או שהשתבשה עליו דעתו. 
אמונה  זו נובעת מחוסר ידיעת המתרחש במהלך חקירת משטרה וכן בשל ההנחה השגויה שאנשים אינם נוהגים באופן המנוגד לאינטרס האישי שלהם או באופן המוביל להרס עצמי.


"פרויקט החפות"

"פרויקט החפות" (The innocence Project) שהוקם בבית הספר למשפטים קרדוזו ב-Yeshiva University בניו יורק, מאתר תיקים ישנים בהם ניתן למצוא ראיות DNA, אשר מסיבות טכנולוגיות או אחרות לא נבדקו במהלך המשפט. 

אנשי הפרויקט כבר הביאו לזיכויים של מאות מורשעים בארצות הברית, כשהם נעזרים באותן ראיות על על מנת להוכיח את חפותם. 
בחלק מהתיקים הללו רק נשללה מעורבותו של האדם שהורשע, אך ב-152 מקרים הובילה בדיקת ה-DNA לתפיסת העבריין האמיתי, למרות השנים הרבות שחלפו מאז.

החוקרים הופתעו לגלות כי מתוך 353 זיכויים מאוחרים שהושגו במסגרת הפרויקט, בכמעט 30% מהם התבססה ההרשעה, לפחות בחלקה, על כך שהנאשם הודה. 
מדובר בעבירות החמורות ביותר - אונס, רצח או תקיפה חמורה, וכשמבודדים את הבדיקה למקרי הרצח בלבד, שיעור הודאות השווא עולה על 50%.




למה קשה לדעת מה השכיחות האמיתית של הודאות שווא?


בהגדרה, הודאת שווא היא הודאה (״עשיתי זאת״) שאחריה מגיע נרטיב (תיאור מפורט של איך ומדוע התרחש הפשע) של פשע שהמודה לא ביצע. 
נראה שהמקרים המתועדים מייצגים אך ורק את קצה הקרחון, שכן המקרים הללו אינם כוללים לא רק את אלה שבהם אין ראיות דנ״א, אלא גם מקרים אחרים, למשל כאלה שבהם היו הודאות שווא שבוטלו לפני המשפט או מקרים שעליהם מוטל חיסיון. 
בפועל, למרות ניסיונות רבים להעריך את שיעורן – לא ידוע כיום עד כמה הודאות שווא נפוצות. לכך ישנן מספר סיבות: 

 1. החוקרים אינם יכולים לזהות (ועל כך לדגום רנדומלית) את יקום הודאות השווא מכיוון ששום ארגון ממשלתי או פרטי אינו עוקב אחר המידע הזה.
 2. גם אם ניתן היה לזהות סט של הודאות שווא אפשריות, פרקטית בדרך כלל אי אפשר להשיג את חומרי המקרה הראשונים (דיווחים משטרתיים, הקלטות של החקירה וכו׳) הדרושים להערכת חוסר המהימנות של ההודאות הללו.
 3. אפילו במקרים שבהם החומרים אותרו, עדיין עשוי להיות קושי לקבוע מה באמת קרה בוודאות שתספיק כדי להוכיח שנגבתה הודאת שווא.




איך ניתן להוכיח הודאת שווא במחקר?


אי לכך, במרבית מקרי הודאת השווא לכאורה, יהיה בלתי אפשרי להסיר כל ספק בנוגע להיותו של המודה חף מפשע. ואולם בתחום מדעי החברה מחקרים הראו שישנן ארבע דרכים להוכיח שהודאה היא שקרית: 
א. כאשר ניתן להראות באופן אובייקטיבי שהמודה הודה בפשע שלא בוצע (למשל, אם מוצאים את ה״קורבן״ בחיים). 
ב. כאשר ניתן להראות אובייקטיבית שהנאשם לא יכול היה לבצע את הפשע פיזית (אם, למשל, בזמן שהפשע התרחש הוא היה במקום אחר). 
ג. כאשר מזוהה הפושע האמיתי ואשמתו מוכחת אובייקטיבית. 
ד. כאשר ראייה מדעית – בשנים האחרונות בעיקר ראיית דנ״א – מראה באופן קונקלוסיבי שהמודה חף מפשע. 
ואולם חרף ארבע האפשרויות הללו, רק מספר קטן של הודאות-שווא-לכאורה מכילות את הראייה או הנסיבות העצמאיות המאפשרות למודה להוכיח את חפותו מעבר לכל ספק. 





מה מביא נחקר להודות ברצח שלא ביצע?


 אין גורם בודד המביא אדם להודאת שווא, והיא נגבית על ידי המשטרה בתהליך הכולל השפעה, שכנוע וציות ובדרך כלל גם כפייה פסיכולוגית. זאת לצד גורמים אישיותיים ונטיות מסויימות ההופכים אדם "נוח" יותר לסוגסטיה מסוג זה. על מנת להבין מדוע אנשים מוסרים הודאות שווא יש ראשית להבין כיצד חוקרי משטרה עובדים מבחינה פסיכולוגית. 

שלוש הטעויות העוקבות המתרחשות בתהליך המסתכם בהודאת שווא הן:

 1. סיווג שגוי:  אדם חף מפשע מסווג כאשם. אם המשטרה לעולם לא תחקור אדם חף מפשע, הודאות שווא לעולם לא ימסרו. שיקולים מוטעים רבים מובילים שוטרים לסווג בשוגג חף מפשע כאשם, הנפוצה שבהן היא כנראה הכשרה לא מדוייקת. בלשים לומדים מידע שגוי אודות רמזים מילוליים ולא מילוליים שכביכול מבחינים בין אמת לשקר. כך למשל שאדם הנוגע באפו, מסיט את מבטו או מסדר את משקפיו – משקר. זאת על אף שמחקרים הראו שבני אדם הם ״גלאי שקר״ גרועים מאוד, ומרבית האנשים מזהים שקר בהסתברות שדומה לזו של הטלת מטבע. 
עוד הראו מחקרים ששיטות ושאלונים שנועדו לגלות שקר בחקירות משטרתיות אינם מהימנים, בדומה לפוליגרף שגם לו אחוז שגיאה משמעותי. 

2. טעות נפוצה נוספת היא זיהוי אדם כאשם רק בגלל שהיה הראשון בו הבחינו אשר התאים לתיאור כללי מאוד שניתן על ידי עד ראיה, למשל. 
מחקרים מראים שישנן דרכים מדוייקות יותר לעמוד אחר שקר- שקר מצריך מאמצים קוגנטיביים רבים יותר מאשר לומר את האמת, ולכן ראיון שיבקש מנחקר לספר את השתלשלות האירועים בסדר הפוך יכול להוות קריטריון מדוייק יותר. 
״סכימות פשע״ נפוצות עשויות גם הן לגרום להטיה בבחירת החשודים, לדוגמה נמצא כי בני משפחה רבים הודו הודאות שווא ברצח בן זוג, ילדיהם או הוריהם רק בשל הנחת החוקרים שהיה להם מניע. 

3. כפייה: לאחר שבלשים סיווגו בשוגג חף מפשע כאשם, לעתים קרובות הוא יעצר לחקירה. הודאה באשמה חשובה מאוד בעיקר כאשר אין ראיות אחרות נגד החשוד, ובמיוחד בתיקים עם פרופיל גבוה, בהם מופעל על המשטרה לחץ לפענח את הפשע. לכן לא מפתיע שמרבית הודאות השווא המתועדות ניתנו בתיקי רצח ותיקים אחרים בעלי פרופיל תקשורתי גבוה. מרגע שמתחילה חקירה, הגורם העיקרי להודאת שווא בהשפעה משטרתית הוא שיטות פסיכולוגיות של כפייה. 

ניתן להגדיר כפייה פסיכולוגית משטרתית בשתי דרכים: 

שימוש משטרתי בשיטות חקירה שהפסיכולוגיה והחוק רואים בהן כופות מיסודן, או שימוש משטרתי בשיטות חקירה שבמצטבר מביאות את החשוד לתפיסה שאין לו ברירה אלא להיענות לדרישות החוקרים. התוצאה היא בדרך כלל זהה. בעוד שכיום שיטות כמו מניעת מזון, שינה ומים נדירות בחקירות משטרה ושב״כ, שיטות הכפייה הפסיכולוגיות של המשטרה מתבססות על הבטחות (ישירות או מרומזות להקלה בעונש או לחילופין איומים בעונש כבד יותר. מרבית הודאות השווא המתועדות בעשורים האחרונים נגרמו באופן ישיר על ידי הבטחות ואיומים או כללו כאלה. 

הצורה השנייה של כפייה פסיכולוגית היא לשכנע את לחשוד להאמין שאין לו ברירה אלא לציית לרצונות החוקר. כאשר מבינים את המבנה הפסיכולוגי של החקירה המודרנית, קל לראות כיצד מיוצר האפקט הזה. סביבת המעצר נועדה לבודד ולהחליש את החשוד והחקירה מעוצבת בצורה שתהיה מלחיצה ולא נעימה, תחושות שרק מתעצמות עם התארכות החקירה. 
טכניקות החקירה אמורות לגרום לחשוד להאמין שאשמתו הוכחה מעבר לכל ספק, שאיש לא יאמין לטענותיו לחפות ושככל שימשיך להכחיש את ההאשמות הוא רק יחמיר את מצבו. במצב כזה החשוד עשוי להסיק – מתוך עייפות או פשוט בגלל שאינו רואה מוצא אחר - שאין לו ברירה אלא לציית למשאלות החוקרים. הודאה במקרים כאלה היא על פי הגדרה לא-רצונית ותוצאה של כפייה. 

3. זיהום (קונטמניציה): שיטות כפייה פסיכולוגיות משטרתיות יכולות להסביר איך חשוד עובר מהכחשה להודאה, אבל וידוי הוא יותר מהצהרת ״עשיתי זאת״. וידוי כולל גם נרטיב ״פוסט-הודאתי״ שמטרתו להסביר את הצהרת ה״עשיתי זאת״ באופן שיהווה דין וחשבון משכנע לאשמת החשוד. 
הכוח הרטורי והתוכן של הנרטיב שאחרי ההודאה מסביר מדוע וידויים נחשבים לראייה כה חזקה באשמה, המובילה לעתים להרשעת חפים מפשע. בלשי משטרה מבינים את חשיבות הנרטיב ומנסים להשפיע עליו ולעצב אותו. הם ינסו להביא את החשוד לווידוי וחרטה, לייחס את ההחלטה להתוודות לחשוד עצמו, לשכנע אותו לקבל דין וחשבון מסוים ולרמוז לו על עובדות בנוגע לפשע. 



האוכלוסיה המועדת להודאת שווא


לא כל האנשים נוטים באותה מידה להודאות שווא, והם שונים ברמת העמידות הנפשית שלהם מול לחצי החוקרים. 
למשל, תחת נתוני חקירה זהים, אנשים צייתנים, כנועים ונוחים להשפעה שבירים יותר נוכח לחצים ונמצאים בסיכון גבוה יותר להודאת שווא. 

אנשים הנוטים מטבעם להימנע מעימות וגם כאלה הלהוטים לרצות אחרים, בעיקר דמויות סמכותיות, נמצאים גם הם בסיכון גבוה להודאת שווא. 
זאת ועוד, תנאים של עייפות ו/ או הפסקה בצריכת סמים או אלכוהול מגבירים את רמת ההשפעה של החקירה על הנחקר. 

אנשים נוספים הנחשבים פגיעים יותר בפני לחץ משטרתי בחקירה הם בני נוער, אנשים פגועים התפתחותית, בעלי לקות קוגניטיבית, או המתמודדים עם מחלה נפשית:


פגיעה התפתחותית 



אנשים פגועים התפתחותית אינם תמיד מבינים מה נאמר להם או את ההשלכות של תשובותיהם. פעמים רבות רמתם השכלית הנמוכה  מתבטאת גם באינטליגנציה חברתית מוגבלת כך שלעתים הם אינם מבינים את המורכבות והקונטקסט של אינטראקציות וסיטואציות, כולל חקירות משטרתיות, ולכן קל מאוד לתמרן אותם. 
מכיוון שהם חסרי ביטחון ויש להם נטייה לנסות ולהסוות את החסרים הקוגניטיביים שלהם וכן לרצות הם נוטים להסכים עם הצהרות חוזרות ונשנות הנשמעות מפי אדם בעל סמכות, גם אם הן שגויות. נוסף על כך, כישורי ההתמודדות שלהם לקויים ולחץ מכניס אותם למצוקה רבה ואינטנסיבית יותר ביחס לאנשים שרמת ההתפתחות שלהם נורמלית. ואכן, מספר המקרים המתועדים בהם הוצאה הודאת שווא מאדם בעל לקות התפתחותית הוא עצום. 


בני נוער


בני נוער נוטים להיות לא-בוגרים, לבטוח בבעלי סמכות באופן נאיבי, כנועים ולהוטים לרצות סמכויות מבוגרות. לכן, קל מאוד להפעיל על נערים לחץ ולתמרן אותם. כמו כן לנערים צעירים חסרה היכולת לשפוט ולהבין עד תום את טבע החקירה ואת השלכותיה ארוכות הטווח, כמו גם את השלכות התשובות הניתנות במהלכה. כישורי השפה והכישורים המנטליים הלא מפותחים שלהם, כמו גם יכולתם המוגבלת לעמוד בלחצים, הופכת צעירים לקבוצת סיכון להודאת שווא. 


נפגעי נפש


נפגעי נפש מצויים בסיכון גבוה במיוחד להודאת שווא בתגובה ללחץ משטרתי, וזאת בשל מגוון סימפטומים פסיכיאטריים העשויים לגרום להם להציע או להסכים עם מידע שגוי. 
בין הסימפטומים הללו מצויים בוחן מציאות לקוי, תפיסות ואמונות מעוותות וחוסר יכולת להבדיל בין עובדה לבדיה. הם עשויים להתבלבל בקלות ולאבד קשב וזיכרון ולהתוודות באופן רצוני על מעשה שלא ביצעו. מסיבות אלו ניתן בקלות להביאם לתת הודעת שווא.  

עם זאת, יש לציין שאת מרבית הודאות השווא גובה המשטרה מנחקרים נורמליים מבחינה מנטאלית (כאלה שאינם לוקים ובנפשם ואינם בעלי ליקוי התפתחותי).





3 סוגים של הודאות שווא


קיימים שלושה סוגי הודאות, שלכל אחד מהן מוביל תהליך פסיכולוגי תפיסתי נבדל: 



  • הודאה רצונית - מתרחשת מבלי ניסיון יזום לדלות אותה. 


  • הודאה כפויה מתוך ציות - מתרחשת כאשר החשוד מודה באשמה בתגובה לשיטות חקירה קיצוניות, למרות שבתוך תוכו הוא יודע שהוא חף מפשע. 


  • הודאה כפויה מתוך השתכנעות  - כאשר החשוד מאמין לבסוף שהוא אכן ביצע את העבירה.


נתייחס בהרחבה לכל אחד מהסוגים:


הודאה רצונית 


הודאה רצונית מוסברת על ידי צרכים פסיכולוגיים פנימיים של המתוודה, או על ידי לחץ חיצוני שמופעל עליו על ידי גורם אחר שאינו החוקר. 
מרבית הודאות השווא מרצון מבטאות הפרעה נפשית קשה, שקשור במניעים של רצון לפרסום (לגנאי או לתהילה), צורך לכפר על תחושת אשמה כתוצאה ממעשים מדומיינים או אמיתיים, קושי ניכר להבחין בין בדיה למציאות, או צורך פתולוגי בקבלה או הענשה עצמית. 
עם זאת, הודאה רצונית יכולה להימסר בהיעדר חולי נפשי, למשל מתוך רצון להגן על הפושע האמיתי (על ידי מי שמכונים בעולם התחתון ״קופים״), או בכדי לספק אליבי לפשע לאחר מעשה. 
פשעים בפרופיל תקשורתי גבוה נוטים למשוך הודאות שווא רצוניות, אך לעתים קרובות המשטרה סקפטית לגבי תוקפן המשפטי.


הודאה כפויה מתוך ציות 


הודאה כפויה מתוך ציות נעשית לרוב לתכלית תועלתנית.
תכליתה של הודאה צייתנית קשורה בדרך כלל ב״חיזוק שלילי״: הנחקר עושה כל מה שניתן כדי להפסיק תהליך אברסיבי, למשל:


  • הפסקה של תהליך חקירה מתיש וממושך
  • ניצול הצעה מפתה להקלה בעונש 
  • הימנעות מענישה עתידית חמורה יותר 


החשוד מודה באשמה בידיעה שהוא חף מפשע, ולכן בדרך כלל הודאות כאלה מוכחשות זמן קצר לאחר תום החקירה. 
בעידן המודרני, כפייה פסיכולוגית שמופעלת על החשוד היא הגורם העיקרי להודאה כפויה מתוך ציות. 
לא קשה להבין כיצד איומים והבטחות בשילוב עם טכניקות חקירה כמו האשמות חוזרות ונשנות, לחץ ושקרים אודות ראיות מומצאות, עלולים להביא אדם להתוודות על פשע שלא ביצע. 
עוד היבט קוגניטיבי קשור לתהליכי קבלת החלטות:
מחקרים מראים כי כולנו נוטים לבחור בתוצאות שיגבירו את טובתנו האישית, וכי בתנאי לחץ נגיב באימפולסיביות רבה יותר ונפחית את חשיבותם של שיקולים ארוכי טווח. 

במילים פשוטות, החשוד פשוט מבין את יתרונות הווידוי, שוקל את מחיר ההכחשה ומחליט לבחור בהודאת שווא. 
הדבר מתאים במיוחד לכאלה המאמינים בתמימות שהעובדה שהם חפים מפשע תזכה אותם לבסוף. לכך מתווסף מה שמכונה "אפקט מילגרם". 
החל משנות השישים של המאה הקודמת,  ערך הפסיכולוג האמריקאי סטנלי מילגרם שורה של מחקרים פורצי-דרך בפסיכולוגיה חברתית, בנושא ציות לסמכות. 
בין מערכי המחקר של מילגרם לבין חקירות משטרה קיים דימיון ניכר: 
התנאים הפיזיים והלחצים הפסיכולוגיים המופעלים על החשוד / הנבדק ומלמדים כי הנטיה האנושית לציית לסמכות, ביחד עם תנאים מאיימים ומעוררי חרדה, מגבירים את הסיכוי לציות עיוור. 
כל אלו מכינים את הקרקע לבחירה בהודאת שווא, כמו הייתה ברירה בלעדית. 


הודאה כפויה מתוך השתכנעות 


מתרחשת כאשר טקטיקת חקירה גורמת לחשוד חף מפשע להתחיל לפקפק בזיכרונו ולגרום לו להאמין באופן זמני שסביר יותר שביצע את הפשע מאשר שלא, למרות שאין לו שום זיכרון שעשה זו. הודאה מסוג זה בדרך כלל מתרחשת בשלושה שלבים: 

ראשית, החוקר גורם לחשוד לפקפק בחפותו, בדרך כלל כתוצר לוואי של חקירה אינטנסיבית וארוכה עם האשמות שווא. תחילה החשוד מנסה להסביר לחוקרים שהם טועים לגמרי, אך בשלב מסוים הוא מבין שהם אינם הולכים להשתכנע בחפותו. בנקודה זו הוא עשוי להתחיל לחוות דיסוננס משום שאינו יכול ליישב את הסתירה הברורה בין הידיעה שהוא חף מפשע לבין העובדה שהמשטרה מדווחת על ראיות מוצקות לאשמתו לכאורה. כדי לשכנע את החשוד שהוא ביצע את הפשע, החוקרים צריכים לספק לו סיבה שמסבירה מדוע הוא יכול היה לעשות זאת מבלי לזכור את המקרה, וזהו השלב השני בתהליך הפסיכולוגי המוביל להודאה כפויה מתוך השתכנעות. לרוב יציע החוקר גורם ל״הדחקת״ הזיכרון, למשל בלאק אאוט כתוצאה משימוש בסמים או אלכוהול, הפרעה נפשית או בדרך כלל פשוט שהחשוד הדחיק את הזיכרון של ביצוע הפשע כי הוא טראומטי עבורו. ברגע שהחשוד משתכנע באחד ההסברים המוצעים לאובדן הזיכרון, הוא לפתע מאמין שסביר יותר שביצע את הפשע מאשר שלא. הוא נותר במצב של אמונה לא ודאית מכיוון שעדיין אין לו זיכרון שביצע את הפשע, ובכל זאת הוא מוכן לשלב השלישי והאחרון של הודאה כפויה מתוך השתכנעות: בניית הנרטיב הפוסט-הודאתי. החשוד קיבל אחריות לפשע, וכעת החוקר דוחף אותו לספק פרטים על האופן בו ביצע אותו. החשוד אינו יודע את העובדות משום שהוא מצוי במצב פרדוקסלי: הוא מאמין שביצע את הפשע אך אינו יכול לזכור דבר. לכן הוא מנחש או משוחח על האופן שבו ייתכן שהתרחש הפשע, חוזר על הפרטים שהמשטרה רמזה עליהם או ממציא כאלה ביודעין. בדרך כלל נרטיב כזה יהיה גדוש בטעויות. בשלב זה חלק מהנאשמים יצייתו לדרישת החוקרים להשתמש בהצהרות נוסח ״עשיתי זאת״, אחרים ימאנו וימשיכו להשתמש בשפה ספקולטיבית כמו ״זה חייב להיות אני שעשה זאת״ או ״אני מניח שעשיתי זאת״, כשהם מתעקשים שעדיין אינם זוכרים. מתוודים מהסוג הזה בדרך כלל יכחישו את ההודאה תוך כדי חקירה או זמן קצר לאחריה, שכן חקירות משטרה רגילות אינן חזקות מספיק ליצירת שינוי קבוע באמונותיו של חשוד. הודאות כאלה נפוצות הרבה פחות מהודאות כפויות מתוך ציות והן בדרך כלל מתרחשות בתיקים עם פרופיל גבוה וכתוצאה מחקירות ארוכות באופן חריג ואינטנסיביות פסיכולוגית.

הדבר מביא לתגובת שרשרת המעלה משמעותית את הסיכוי של החשוד להיות מורשע. נמצא כי מרגע שהמשטרה גבתה את ההודאה היא לרוב סוגרת את החקירה ואינה מתאמצת עוד להשיג ראיות בכיוונים אחרים. 
אפילו אם יצוצו ראיות הרומזות או מעידות על כך שנגבה מהחשוד וידוי שווא, כמעט תמיד המשטרה תמשיך להאמין שהוא אשם. בהמשך מצטרפים התביעה ולעיתים גם חבר מושבעים לאמונה החזקה והבלתי מעורערת בהודאת השווא כגורם מכריע להאשמתו והרשעתו של החשוד. השפעה זו עד כדי כך משמעותית עד כדי כך שנמצא שווידויים מגדילים משמעותית את ההרשעות גם בתנאי ניסוי מבוקרים שבהם קבוצה שדימתה חבר מושבעים הונחתה להתייחס אל הווידוי כבלתי קביל. 

לסיכום, בשם תוצאותיו ההרסניות של וידוי שווא על עתידו של החשוד, נראה כי רפורמה משטרתית המחייבת הקלטות וידאו של חקירות בשלמותן היא כלי קריטי למזעור המקרים שבהם הודאת שווא מולידה כדור שלג טראגי. עוד רפורמות שעל סמך מחקרים יהיו מועילות הן, בין היתר, הכשרה משופרת של שוטרים בנושא וידויי שווא, הגבלת זמן חקירות ואיסור על טכניקות חקירה מסוימות. בבריטניה, למשל, אומצו רפורמות שונות בהתבסס על התיעוד והמודעות לבעיות של וידויי שווא. ואולם עד שלא תסולק התפיסה השגויה לפיה חשודים חפים מפשע אינם מתוודים בעקבות חקירה פסיכולוגית – בלשי משטרה ימשיכו לגבות וידויי שווא שיובילו להרשעות שגויות. 

נסיים בשיר שנכתב במסגרת "פרויקט החפות", שהוזכר במאמר זה, אותו כתבה אישה שהורשעה על לא עוול בכפה. 

היא מתארת בשיר את המחיר הכבד של הודאת שווא: 




Prevail


Those who are never accused
Do not realize how it changes you
Even if exonerated, you are never really excused
Like the loss of the victim, you have lost too
The ache and the pain never end
Even when freedom is gained
The support and prayers help you mend
But somewhere the hurt still remains
We think of our justice system
As being fair and right
When jurors go home, it’s over for them
The innocent are left in the dark of the night
Away from your loved ones
All you can hope for is that one day, you won’t have to fight
That you will finally get to see the sun
Time lost, you can never get back
Let your hopes and dreams never fail
Don’t give up, you cannot crack
Always believe that the truth will prevail

Jessica Romano





מקורות:





Kassin, S. M., & Kiechel, K. L. (1996). The Social Psychology of False Confessions: Compliance, Internalization, and Confabulation. Psychological Science, 7(3), 125–128


Scheck B. (2013). The innocence project at twenty: an interview with Barry Scheck. Interview by Jane Gitschier. PLoS genetics, 9(8)


Richard A. Leo (2009). False Confessions: Causes, Consequences, and Implications. Journal of the American Academy of Psychiatry and the Law Online September 2009, 37 (3) 332-343;




יום שני, 11 בנובמבר 2019

אירית צביאלי אפרת - ראיון על טיפול בעמותת הלל


ראיון עם אירית צביאלי אפרת

סמנכ"לית עמותת הלל




מראיינים: 

שיראל בוטבול 

רון ארגמן



מתמחים בפסיכולוגיה קלינית, 



מהי עמותת הלל? למי היא פונה ומסייעת?


עמותת הלל מסייעת ליוצאים בשאלה שהגיעו מהמגזר החרדי.
כלומר, רק לאנשים שמגדירים את עצמם כיוצאים בשאלה, מעל גיל שמונה עשרה, ושמגיעים מהמגזר החרדי בלבד- מתוך הבנה שיש פער מאוד גדול בין המגזר החרדי לבין המגזר החילוני, להבדיל נניח מדתיים לאומיים, או מחרדים לאומיים שאצלם הניתוק מהעולם החילוני לא כל כך גדול.
בתוך העולם החרדי יש הרבה מאוד זרמים, מחרדיות שהיא כת, חרדיות אליטיסטית, חרדים שגדלים בעוני מאוד גדול וחרדים שגדלים בסביבה יוקרתית. 
עבור כולם הדלת פה פתוחה.
אוכלוסיית היוצאים בשאלה היא אוכלוסייה שהוכרה על ידי משרד הרווחה כאוכלוסיית צעירים בסיכון. חלק מהקריטריונים של להיות מוכרים ככאלה זה היעדר עורף משפחתי וכן העובדה שהם לא יוצאים לעולם הגדול עם לימודי ליבה, בגרויות וכו'. צעיר הוא בגילאי 18-35 (להבדיל מנוער).

היציאה לשאלה מתבטאת בתהליך סוציאליזציה שהם צריכים לעשות במעבר בין החרדיות לחילוניות- ובדיוק פה אנחנו נמצאים.

יש בהלל משהו כמו 1,400 יוצאים בשאלה בטווח של 27 שנה ואני יכולה להגיד שבשנים האחרונות המספרים הולכים וגדלים. לא כל יוצא בשאלה בהכרח צריך את הלל, יש צרכים שונים ואתגרים שונים שאיתם היוצאים מתמודדים וגורמים להם להגיע אלינו.


מה אתם מציעים?


יש לנו "סופרמרקט" עשיר במוצרים, שאפשר לחלק אותו לשני אשכולות: האשכול החברתי והאשכול הפרטי. 
באשכול החברתי ניסינו למפות מהם הכישורים שצעיר צריך על מנת להצליח בחברה בארץ היום ולכן בתוך האשכול החברתי יש טיולים, מסיבות, חוגים, קורסים ועוד. בתוך הפעילויות יש התכווננות לתרגול ולימוד המיומנויות שאנחנו ראינו שהיוצאים צריכים בהם חיזוק או הכוונה. נניח, כשהם יוצאים לטיול זה לא רק ידיעת הארץ, אלא גם איך מתנהגים, מה לא זורקים, איך משאירים מקום אחרי שהיית בו. יש לנו מועדון חברתי שפועל בימי שלישי בשלושת הסניפים שלנו, בירושלים, תל אביב וחיפה, ויש יש גם ארוחות שישי אחת לשבועיים - שזה קצת מדמה לבוא לאכול אצל ההורים. בהקשר הזה עולה השאלה למה אנחנו לא עושים את ארוחות השישי בכל שבוע, והסיבה היא שהמטרה שלנו היא שבטווח של  שבע עד עשר שנים- היוצאים בשאלה לא יצטרכו את הלל. 


חשבנו שהעמותה באה לענות על צרכים של היוצאים הנעדרים עורף משפחתי, ובעצם את מוסיפה פה איזה שהוא עניין חינוכי.



זה לא חינוכי במובן שאנחנו נגיד לכם מה נכון ומה לא נכון. אבל, בדומה לקהילות מהגרים, יש פערי תרבות משמעותיים שיש להם השלכות על האפשרות של היוצאים להשתלב ולהצליח בחברה הכללית.  חלקם לא יודעים מי זה חיים נחמן ביאליק ולא הקריאו להם סיפור לפני השינה. יש שם איזה שהוא חור תרבותי שצריך להשלים אותו. אנחנו לא באים ואומרים תקשיבו, אתם רוצים להיות צעירים מוצלחים אתם חייבים איקס וואי זד, אנחנו מציעים פה איזה שהוא "סופרמרקט" וכל אחד ייקח מה שהוא רוצה.
בנוסף לאשכול החברתי יש את אשכול הפרט שבתוכו שירותים מגוונים- החל מייעוץ כלכלי, ייעוץ משפטי, מורים פרטיים, הכוון תעסוקתי והכוון השכלה ועד טיפול פסיכולוגי פרטני. הטיפול הפרטני ניתן על ידי עובדות סוציאליות או פסיכולוגים שמתנדבים בהלל. הטיפול מוצע בסכום נמוך, 50 ₪. התשלום שאנחנו גובים הוא מתוך עיקרון, אנחנו ביקשנו שכן תהיה גביית תשלום כי לפי ראות עיננו מישהו שמקבל טיפול -צריך לשלם. 
עניין משמעותי נוסף בתוך האשכול הזה הוא ענייני בריאות הנפש שאנחנו נתקלים בהם. יש תהליך קבלה לתוך הלל, ומכיוון שאנחנו ארגון חברתי שיש לו מענים טיפוליים, ולא הפוך, אז היכולת הטיפולית שלנו היא מוגבלת. מצד אחד אנחנו מבינים שלא בכל דבר יש לנו כלים לטפל, ומצד שני הגענו למסקנה שכארגון אנחנו לא מנדים אף אחד. לכן, יש תנאים להשתייכות לקהילה הלל: כל עוד יש מחלה נפשית פעילה אי אפשר להתקבל להלל, כמו למשל אובדנות או הפרעה נפשית אקוטית. האדם  חייב להיות מאוזן. כמובן שאם מגיעים אלינו במצב אקוטי אנחנו מנסים לעזור ולמצוא כתובת חלופית. דבר שני, אנשים שמגיעים עם רקע של פתולוגיה נפשית, חותם על ויתור סודיות על מנת שלנו יהיה קשר עם המטפל שלו, שנמצא מחוץ להלל. כלומר, אם הוא נמצא פה ויוצא מאיזון או חוטף התקף פסיכוטי, אז אנשי הטיפול שלנו יכולים להרים טלפון לאיש הטיפול בקהילה ואנחנו ביחד מטכסים עצה מה עושים. 
דרך הלל אפשר לקבל טיפול נפשי למשך שנה, ויש אפשרות להאריך לשנה נוספת. גם כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים לקבל טיפול וגם כי אנחנו מעין "עזרה ראשונה". אנחנו כעיקרון רוצים לאפשר תהליך שההמשך שלו יהיה בלעדינו. 


ממה שאתם נתקלים בו, את יכולה להגיד משהו על הסיבות ליציאה בשאלה?


פעם היציאה לשאלה נבעה מתוך משבר אמוני, לפחות חלק ניכר מהמקרים של היציאה בשאלה. 
היום יש הרבה מקרים שאני נתקלת בהם שהיציאה לשאלה נובעת מתוך טראומות מאוד קשות. המשבר האמוני הוא רכיב קטן יחסית מתוך הסיבות ליציאה בשאלה. 


את יכולה להצביע ולספר על צרכים יחודיים לקהילה הזו מבחינה טיפולית? 


אני חושבת שהסוגיה הכי קשה שאנחנו מתמודדים איתה, זה אחוז גדול של נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. 
אני לא מכירה בעוד אוכלוסייה שמגדירה את עצמה כקהילה, כזו כמות של פגיעות מיניות ועוד כאלו פגיעות קשות ומגורם ראשון. 
לצורך העניין, רב שפוגע בתלמיד זה מוגדר כגילוי עריות, מכיוון שהם לומדים בישיבות והרב הוא הדמות ההורית המבוגרת, ולכן היחסים שלו משולים לפגיעת גילוי עריות. 
גילוי עריות זו אחת מהפגיעות מיניות הכי קשות שיש, הרבה יותר מאשר אדם זר, אז זו סוגיה מאוד מאוד אקוטית. חשוב להדגיש - זה לא שכל היוצאים בשאלה סובלים מפגיעות מיניות, ממש לא, אבל יש פה אחוזים שהם גבוהים מכלל האוכלוסייה, ושמאופיינים בסוג מסוים של פגיעה- שאם השאלה היא מה מאפיין ברמה הטיפולית- אז זה הפגיעות המיניות. 


מה לדעתך ההבדלים של הטיפול הנפשי דרך הלל ובאוכלוסיית היוצאים, לבין טיפול באוכלוסייה החילונית?


אני חושבת שלהבדיל מטיפול בחוץ, אם אני הולכת לפסיכולוגית שלי ויש לי שעה, ואחר כך אני חוזרת הביתה ואני בעצם לבד, אז פה, כשאדם יוצא מטיפול, עומדים לרשותו גם המענים האחרים. 
זאת אומרת, יש את המועדון של יום שלישי, ויש את המעטפת החברתית. 
בסוף בסוף בסוף, האדם הולך לישון וזה רק הוא עם עצמו שמונח על הכרית שלו והמזרון שלו, את זה אנחנו לא יכולים לפתור ואנחנו גם לא מתיימרים לפתור, אבל אני חושבת שיש לנו לא מעט מענים שיכולים לטשטש את ענייני הבדידות. ואגב, עניין הבדידות, אני לא חושבת שזה אופייני ליוצאים בשאלה. נראה לי שצעיר תל אביב ממוצע יכול להרגיש בדידות באותו מידה אם הוא גר בעיר הגדולה וה״ללא הפסקה״ הזאת. יש בדידות נורא גדולה לגור במרכז תל אביב.


אולי ההבדל הוא הניתוק מהמשפחות, שיכול להוות גורם משמעותי למצוקה של בדידות. 



כן. זה גם לא רק הורים, לפעמים זה משפחה שלמה, קהילה. 
לא תמיד נוח לבוא באאוטפיט החילוני לבית המאד מאד דתי והשכונה שמאד מאד דתית, ויש כאלו שכן עוטים על עצמם תחפושת כשהם הולכים לבקר את ההורים כי הם מבינים שלהורים זה יהיה יותר טוב, וכדי שזה לא יפגע בשידוכים של האחים שלהם. 
ניכור הורי הוא דבר קשה, אבל עוד פעם, אנחנו לא מתיימרים להיות ארגון טיפולי אז מבחינת המשאבים הארגוניים אין לנו את כל המענים. 

דבר שני, אני גם לא חושבת שאנחנו צריכים לתת מענה כי זה בסוף יפגע ביוצא עצמו: אנחנו לא רוצים שהיוצא יפתח יחסי תלות, כלומר אנחנו לא רוצים שהוא יעבור מקהילה סגורה אחת לקהילה סגורה אחרת- שזה הלל.

אחד הדברים שאנחנו הולכים להכניס מהשנה זה היכרות עם קהילות צעירות אחרות. שזה לא יהיה רק היוצאים, אלא לפתוח ולארגן שבארוחות שישי יתארחו פה קהילות אחרות. בהלל ירושלים יש  מרפסת גדולה ויפה ואנחנו הולכים לעשות אותה מעין חצר קהילתית לקהילת הצעירים בירושלים בכלל, עם פעילויות שמזמנות שיח מהסוג הייחודי לנו של התפלפלויות על החילוניות ושאלות על אמונה, וגם מפגש חברתי פשוט ומגוון.  


את מתארת את הניכור המשפחתי שלעתים קורה כאשר מישהו מחליט לצאת בשאלה, יש מצבים שבהם היוצא ממש אין לו לאן לחזור? יש לכם איזה שהוא מענה במצבים כאלו? 


כן, יש את "הבית של הלל" שהוא מקלט חירום. 
זהו בית שאפשר לגור בו עד 4 חודשים ויש בו צוות של עובדות סוציאליות שנותן מענה בעניין של הדיור, וגם מענה רגשי על בסיס שבועי. 
מעבר לזה יש צוות מדריכים שנמצא 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. זה די דומה לפנימייה. 
הבית עצמו, בירושלים, מהמם ביופיו, נמצא בשכונה לא רעה והרעיון הוא שמי שיגיע לגור בבית הזה הם אנשים שצריכים שמישהו יראה אותם ביומיום. זה לא חלופה לאשפוז, זה לא אשפוז יום וגם לא מחלקה פתוחה בשום צורה. הדיירים מחויבים ללכת לעבוד- אלא אם כן הם הרגע יצאו והם צריכים להתארגן על עצמם, ואז בטווח של 4 חודשים הם מצופים כבר לעבוד. 
אחרי התקופה בבית, המצב המיטבי הוא שהם יעברו לדירות שכורות, יעבדו, ויצליחו לחיות ולכלכל את עצמם. יש מקרים שהם עוברים מאיתנו למסגרת אחרת, כי הם עדיין לא יכולים להחזיק את עצמם בכוחות עצמם- שזה גם בסדר גמור. 
יש עוד סוג של מענה דיורי, שזה דירות מעבר. בדירות המעבר של העמותה יש תמיכה, יש מדריכת דירות ועובדת סוציאלית אבל אין שם צוות 24/7. 
אני חושבת שזה מדמה מצד אחד דירת שותפים ומצד שני זה דומה לתקופה של חזרה לבית ההורים כדי לחסוך קצת כסף - כי העמותה משלמת שכר דירה וחשבונות. הם כמובן משלמים על כל האוכל ודמי המחייה והם מחוייבים להגיע לפגישה עם עובדת סוציאלית, אחת לשבוע, כי אנחנו חושבים שהם צריכים לעבור איזשהו תהליך.
יש הבדלים בפניות ובמענים בין גברים ונשים?
ממש עכשיו בדקנו את הנתונים שיש לנו, וכרגע אנחנו עומדים על  45% נשים מול 55% גברים. 
הדבר העוד יותר מדהים, זה ש"בבית של הלל" בפברואר שנה שעברה היו 33% נשים והשנה 83% נשים, שזאת עליה מטורפת, ואנחנו לא יודעים להסביר מה הדבר הזה אומר. 
לגבי המענים, אני מניחה שיש הבדלים כמו שיש הבדלים בין צרכים של נשים לגברים, אבל זה מעניין לראות בהמשך מה זה יעשה בשירותים שאנחנו נותנים - העובדה שיש יותר נשים עכשיו - אני עוד לא יודעת להגיד. 
כרגע, חוץ מפעילות שהיא לאמהות חד-הוריות, והיתה קבוצת נשים, אין משהו שמהווה מענה מגדרי ספציפי.  


יש קבוצות שאתם מקיימים? אילו?


באופן כללי, קבוצות הוא כלי עבודה משמעותי מבחינתנו. יש  כישורי חיים שהיוצאים לא נחשפו אליהם בתוך החברה שבה הם גדלו ויש צורך ללמוד אותם. תהליך ההתבגרות בחברה החרדית שהיא חברה נפרדת (בנים- בנות) ואחרת בעוד מובנים מהחברה החילונית- הוא שונה, ובמפגש עם החברה החילונית משהו בתהליך ההתבגרות חסר. ואז, פתאום הם מוצאים את עצמם גדולים, בני 20, שעל פניו הם בוגרים ומצופים להתנהג בצורה מסויית אבל הם לא תמיד יודעים. אז יש פה נושאים של גיל ההתבגרות שעולים שוב במהלך היציאה לעולם החילוני. 
 אחד האתגרים פה זה תקשורת בין אישית, ולכן העובדה שזה מתקיים בקבוצה יש לזה ערך מוסף. יש פה צורך להתמקד ביחסים בין אישיים, במיניות, ללמוד קודים חברתיים, טקט : נניח מצאת חן בעיניי, איך אני פונה אליך?. 
בהקשר של יחסים רומנטיים- הם גדלו בחברה נפרדת לחלוטין בין בנים ובנות ויש לזה השלכות, דברים שהם לא יודעים איך להתנהל בהם. 
מעבר לזה אני מניחה שבעולם החרדי הדבר הזה של ה"סמול טוק" פחות פופולרי ובשביל ליצור קשרים צריך ללמוד איך לפתח את הקשר, גם ביחסי חברות וגם ביחסים רומנטיים. משהו צריך להירקם. 
עוד דוגמה, זה בארוחות שמתקיימות בימי שישי, הם יכולים לשבת ולחכות שחבר'ה אחרים יגישו להם את האוכל. ״אם אני אעז לשבת אצל אמא שלי ולחכות שהיא תגיש לי, וואי וואי איזו סטירה אני אחטוף״. זה לא מקובל. 
ועדיין אחרי כל מה שאמרתי אני חושבת שזו אוכלוסיה מאד חזקה, והם לא אוכלוסיית מצוקה. בשום צורה. 
ביום שאני אתחיל להסתכל עליהם בעיניים מסכנות זה היום שאני צריכה לפרוש מתפקידי ולעבור למשהו אחר. הם אנשים חזקים שעשו מעבר סופר אמיץ וצלחו אותו.  


איך הגעת לעבוד בעמותה של יוצאים בשאלה?


במקרה. 

עינת זוגתי, אני, וארבעת ילדינו, בלי עין הרע, לקחנו הפסקה מהחיים ויצאנו לטיול במזרח ל-8 חודשים ויום אחד קיבלתי מייל ממכר שלי שהוא אחד התורמים של הלל והוא אמר לי:
 "את מכירה במקרה? מחפשים סמנכ"ל
אז אמרתי ״וואלה כן אני מכירה...״ 
וכך הגעתי. 
אני חושבת שמה שאתם חווים זה משהו שאני חוויתי. 
שחשבתי משהו אחד מסוים על יוצאים בשאלה ונחשפתי למשהו שהוא אחר. אלה באמת תחומים שלא נגעתי בהם מעולם. 
אבל, אני מרגישה שיש הרבה קווי דמיון בין היציאה בשאלה, ליציאה מהארון- שאת זה אני מכירה מקרוב: ההסתרה, הבושה, הנידוי, הסוד. 
כשהייתי בת 25, חרב עליי עולמי - לא בגלל ההבנה לגבי הזהות המינית שלי, אלא בגלל שלא היה לי שום יכולת לדמיין מה קורה מעכשיו והלאה. 
מבחינתי להיות הומו או לסבית זה אומר להיות בודד, שמן, מין זמין... זה מה שהיה בחיפה, וזה זוועה! 
אני לא מכירה מישהו שזה מה שהוא מאחל לעצמו, ולקח לי זמן להבין שזה יכול להיות סיפור אחר לגמרי. אני חושבת שבמידה מסוימת זאת חוויה דומה של היוצאים בשאלה. כי ביציאה בשאלה זה לא רק שהם עוברים לעולם לא מוכר, הם פחות או יותר עוברים לגיהנום, זה הסיפורים שיש על העולם החילוני. הם יוצאים לעולם החילוני מבלי שהם יודעים מהו. יש פערים בין מה שהם חושבים שזה העולם החילוני לבין מה שהוא במציאות- ויש הרבה מה ללמוד ולהבין איך לגשר על הפערים האלו. 
אני חושבת ששום דבר הוא לא מקרי. 
זה לא עולם שזר לי, אני לא מגיעה מבית דתי אבל יש הרבה אלמנטים שאני מאוד מבינה. אני לא אדע לעולם עד הסוף מה שהם עוברים, כי לא יצאתי בשאלה, אבל אני מרגישה שאני מבינה הרבה דברים בתהליך הזה.  


תודה רבה! 

יום רביעי, 7 באוגוסט 2019

טיפול ממוקד-חמלה (CFT) - סדנה של גבו וייס


טיפול מבוסס-חמלה (CFT)


שמעו סיפור על חמלה:

אשה אחת סבלה מהשמנת-יתר קלה. 

יום אחד היא מחליקה במדרגות, נחבלת בפדחת וחוטפת זעזוע מוח. 
בהיותה מעורפלת חוותה חיזיון רוחני: 

היא פוגשת את אלוהים! 

״הלך עלי, אה?...״, היא שואלת מייד

אבל אלוהים מחייך, מרגיע אותה: 

״הכל טוב, יש לך זמן. עברת בסך הכל זעזוע מוח. אם תשמרי על עצמך, יש לך עוד לפחות 40 שנה לחיות. 
אבל זה רק בתנאי שאת מתחילה לפתח חמלה עצמית, לדאוג לגוף שלך ולטפח את עצמך… 


טיפול ממוקד חמלה- סדנה עם גבו וייס


האשה עטה על ההזדמנות שפתח בפניה צוהר ההארה: 
היא מתחילה לאכול נכון, לישון כמו שצריך ולהתעמל כמעט כל יום. אחרי זמן מה אפילו הגשימה חלום ישן ועשתה ניתוח פלסטי קטן. 
איך שהיא משתחררת מבית החולים, עוברת משאית ודורסת אותה. 

היא חוזרת לשמיים וישר אומרת:

 ״הי… אמרת שיש לי עוד 40 שנה!״

עונה לה האב שבמרומים: 
״אני ממש מצטער, פשוט לא הצלחתי לזהות אותך...״




חמלה היא תהליך שמאפשר שינוי פסיכולוגי עמוק. 

היא מתבקשת כלפי הטוב שבנו ומאתגרת הרבה יותר כלפי הצדדים היותר חשוכים בנו.

ביום שישי בצהריים ניפגש לסדנת מטפלים בגישת הטיפול ממוקדת-החמלה (CFT), בהנחיית גבו וויס. 
נטעם מתפיסת עולם טיפולית שכולנו יכולים להשתכר ממנה, והמטופלים שלנו כמהים אליה. 

מוזמנים לקרוא, להתרשם ולהירשם:

http://bit.ly/CFT-register


הסיפור לקוח מתוך קורס ההכשרה של פרופ׳ פול גילברט, מפתח שיטת CFT. 



כתב: איתן טמיר




יום שבת, 29 ביוני 2019

טיפול בתסמונת התשישות הכרונית

תסמונת התשישות הכרונית:

תסמינים, אבחון וטיפולים



מהי תסמונת התשישות הכרונית?



תסמונת התשישות הכרונית CFS - Chronic Fatigue Syndrome היא מחלה המתאפיינת בשילוב בין סימפטומים וסימנים, שהופעתם נמשכת לאורך שישה חודשים או יותר. 

צפו בסרטון הסבר מצוין של עמותת אס״ף: 




בעבר הוצמדה ל-CFS גם הכותרת ״מחלת היאפים״, מה שמעיד אולי על הסטיגמה והתיוג שליוו את המחלה.  

מציאות זו השתנתה בשלהי 2015, כאשר סיווג התסמונת הוחלף במחלה של ממש, עם שם ייחודי משלה: ״מחלת אי סבילות מערכתית למאמץ״.
התהליך בתנועה מתמדת, אולם ניתן לומר שבדומה למחלות סמוכות, כמו פיברומיאלגיה, אין כמעט רופאים שמרימים היום גבה במפגש עם האבחנה של CFS.  




התסמינים של CFS


המאפיינים של תסמונת העייפות הכרונית כוללים עייפות ותשישות הפוגעות בתפקוד, חום, כאב גרון, בלוטות לימפה כואבות, חולשת שרירים, כאבי שרירים, עייפות ניכרת לאחר אימון גופני, כאבי ראש, כאבי מפרקים והפרעות בשינה.
בנוסף, המחלה כוללת תסמינים נוירופסיכולוגיים, כמו בעיות זיכרון, בלבול, עצבנות, דיכאון וקשיי ריכוז. 

עוצמת המחלה משתנה בין מטופל למטופל ויכולה לנוע בין סימפטומים חמורים יותר או פחות.





תשישות נפשית


מצב של מתח מתמיד, משבר נקודתי או מצב רוח ירוד לאורך זמן, מביאים את החולה במהירה לכדי תשישות נפשית. 

אירועי חיים, קשיים קיימים ומצוקות נקודתיות יכולים להחמיר את המצב ובהדרגה להביא לכדי דלדול משאבים והתרוקנות מאגר הכוחות הנפשיים אצל האדם. 
למשל, התמודדות עם גילוי המחלה אצל המטופל, או אצל אחר יקר לו, התמודדות עם אובדן, פוביות, התמודדות עם פרידה, קשיים משפחתיים, התמודדות עם טראומות או מצבי דחק, קשיים כלכליים ואפילו לחץ בעבודה, בלימודים או תחרותיות, 

התמודדות עם מצבים מלחיצים וקשים אלה מביאה את האדם לכדי שחיקה נפשית, שבתורה גורמת לו לתשישות ועייפות רגשית ותחושת ריקנות, המתבטאות באופנים שונים, למשל:


  • אבדן הנאה, חוסר מוטיבציה וחוסר חשק לעשות דברים שהאדם אוהב לעשות, כגון פעילות גופנית ותחביבים.
  • קשיים קוגניטיביים שונים אשר לא אפיינו את האדם טרם תקופת התשישות הנפשית, כדוגמת קשיי זיכרון, קשיי ריכוז, שיפוט לקוי.
  • פגיעה באורח החיים התקין, לאדם אין אנרגיות לקום ולהכין לעצמו ארוחות, אין כוחות לקום בבוקר לעבודה או להיפגש עם חברים.
  • קושי בשמירה על קשרים חברתיים, תוצאה נוספת של חוסר המוטיבציה להנאה. לאדם אין כוח או חשק לשמור על קשר עם קרוביו.  
  • עייפות פיזית. כלומר, האדם מסוגל לישון מספר רב של שעות שינה מידי יום ועדיין להרגיש תחת מחסור בשעות שינה. 
  • חוסר תקווה, פסימיות, באשר ליציאת האדם ממצב התשישות הנפשית. האדם מתקשה לראות את סיום האפיזודה, מתקשה לראות עצמו קם בחזרה על רגליו.
  • האדם פגיע יותר, "שביר" יותר. קל יותר להביאו לידי דמעות, לכדי שבירת כלים והפסקת הפעילות שעושה. נוטה להיות עצבני יותר, רגזן יותר, לכעוס מהר יותר ולהיקלע לריבים וויכוחים עם קרובים. 


כאשר מאפיינים אלה אינם מאפיינים קבועים בחיי האדם, וכן כאשר הם מופיעים לאורך זמן, הם עלולים להצביע על תשישות נפשית. 

קשה לצפות אילו אנשים מועדים לתשישות נפשית ובעקבות אילו לחצים או אירועי חיים. הדבר תלוי במשתנים רבים, כגון חוסנו הנפשי של האדם, מוקדי התמיכה הרגשית שברשותו, ניסיון העבר שלו בהתמודדות עם קשיים, בריאותו הגופנית וכן מאפייני אישיותו הייחודית (כגון, המידה בה נוטה למצבי רוח ירודים, יכולתו לויסות רגשי ועוד). 




מה גורם לתסמונת התשישות הכרונית?


הגורמים לתסמונת התשישות הכרונית אינם ידועים באופן מלא. 

ההשערה כיום היא, שככל הנראה, התסמונת נובעת משילוב של מספר גורמים הכוללים זיהומים ויראליים, גורמים אוטו-אימוניים, סטרס קיצוני ועוד. 

התפרצות המחלה יכולה לנבוע מאחד הגורמים הללו או משילוב של כמה מהם. 
עם זאת, עדיין לא זוהה גורם סיבתי בודד, או אבנורמאליות ספציפית, שמשותפים לכל מי שלוקה בתסמונת.




אבחון CFS


אבחנה של תסמונת התשישות הכרונית מצריכה הערכה רפואית ופסיכולוגית מקיפה ומתוחכמת.

היות והגורמים אינם לגמרי מוסכמים וברורים, לא קיימת בדיקה באמצעותה ניתן לאושש או לשלול את קיומה של המחלה. 


אבחנה מבדלת


לפני מתן אבחנה של תסמונת התשישות הכרונית על הרופא המאבחן לשלול קיומן של מחלות שמראות סימפטומים דומים, למשל: 


  • מחלות נוירולוגיות כרוניות, כמו טרשת נפוצה
  • מחלות אוטו-אימוניות, כמו זאבת, או מחלת הנשיקה
  • סרטן
  • מחלות זיהומיות, כגון Giardia, טפיל מעיים






    קשיים נפשיים, כמו דיכאון, הינם בעלי סימפטומים דומים לתסמונת התשישות הכרונית. 

    לכן, בעבר טענו רופאים כי התסמונת איננה מחלה כרונית אלא דיכאון סמוי, או בעיות חרדה. 
    אולם, המציאות הקלינית והמחקרית מלמדת כי בעיות רגשיות אינן מסבירות את כל הסימנים והתסמינים הקיימים בתסמונת התשישות הכרונית, כמו חום ובלוטות לימפה נפוחות, מה שמפריך את הקביעה כי מקור התסמונת רגשי גרידא. 

    יחד עם זאת, יש פה סייג חשוב:

    כאשר המטופל סובל מפחות סימפטומים מאלו הנדרשים ברשימת האבחון של תסמונת התשישות הכרונית, נלקחות  בחשבון אבחנות אחרות, כולל אבחנות פסיכיאטריות. 
    נשמע טכני, אבל ככה מאבחנים מחלות. 



    קשר גוף-נפש בתסמונת התשישות הכרונית


    אופן תגובתו והתייחסותו של האדם לתסמונות הינו בעל השפעה חשובה ומשמעותית לגבי עוצמת הופעתה של המחלה ומסלולה. באופן דומה, תגובתם של המשפחה, חברים, רופאים והחברים לעבודה משפיעה גם היא על דרך ההתמודדות של האדם עם הסימפטומים והתסמונת. 




    טיפול



    נכון להיום, הטיפול בתסמונת התשישות הכרונית מסוגל להקל על הסימפטומים בלבד ולא לרפא את המחלה. 

    כיוון שהגורמים לתסמונת אינם ידועים, הטיפול איננו יכול להיות מכוון כלפי גורם ספציפי. 

    הטיפול בתסמונת התשישות הכרונית משלב בןי טיפול רפואי, פיזיותרפי, תמיכתי ופסיכולוגי, ועשוי לכלול גם בעלי מקצוע אלטרנטיביים. 




    מטפל עיקרי (קייס מנג׳ר)


    היות ומדובר בטיפול רב מערכתי, חשוב מאוד להגדיר מטפל עיקרי אשר יפקח וינהל את כל מערך הטיפול. 
    המטפל העיקרי יוכל לראות בכל זמן את ״התמונה הגדולה״, לאגד ולנהל את המלצות הטיפול מכלל המטפלים בצוות הרב-מקצועי, ולמנוע סיטואציות מבלבלות, שלעיתים עלולות להיות מנוגדות זו לזו.


    כיום קיימים מגוון טיפולים לתסמונת התשישות הכרונית ביניהם נכללים:



    טיפול תרופתי


    תרופות רבות נוסו בכדי לטפל בתסמונת התשישות הכרונית, אך כיום לא קיימת תרופה אחת אשר עוזרת לכלל האנשים הסובלים מהתסמונת. 

    עם זאת, מגוון של תרופות ניתנות למטופלים בכדי לאפשר להם הקלה בסימפטומים. 

    למשל, תרופות אנטי דלקתיות עוזרות להקל על כאבי הראש, כאבי השרירים והמפרקים וכן על בעיות שינה. 

    תרופות נוגדות דיכאון ניתנות לעיתים בכדי לסייע עם תסמיני הדיכאון והכאב. 



    אימון גופני ופיזיותרפיה


    מטופלים עם תסמונת התשישות הכרונית נוטים להימנע מאימון גופני, מעטמים מובנים. 
    הם חשים כי פעילות ספורטיבית מחמירה את הסימפטומים שלהם. 

    הימנעות זו יכולה עלולה לתרום לתחושת קושי לסמוך ולבטוח בגופם. 

    לכן, תוכנית אימונים המשלבת פעילות גופנית הדרגתית יכולה לסייע רבות. 




    חשוב להתחיל באופן הדרגתי עם פעילויות שניתן לבצע. 

    למשל, אם המטופל סובל מסחרחורות ואובדן שיווי משקל, תותאם עבורו תוכנית אימונים שתכלול תרגילי מתיחות בישיבה או שכיבה, מה שיהיה בטוח ונוח יותר עבורו.

    חשוב לציין כי תוכנית שמורכבת מפעילות אירובית מאומצת מדי עלולה להחמיר את הסימפטומים אצל החולים והחולות בתסמונת התשישות הכרונית.
    לכן אימון יומיומי עדין, שמטרתו לשמור על גמישות, תנועתיות והישגיות אשר כולל הגברה הדרגתית של המאמץ והסיבולת (למשל שחייה, הליכה ורכיבה על אופניים) הינו מומלץ.



    טיפול התנהגותי קוגניטיבי


    טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) משחק תפקיד חשוב בטיפול בהיבטים הנפשיים והמוטיבציוניים של תסמונת התשישות הכרונית, בכך שהוא מסייע לאדם להיות פעיל ופרודוקטיבי ככל הניתן.

    בטיפול CBT משתמשים גם כדי לטפל בסימפטומים הישירים של תסמונת התשישות הכרונית וגם כדי לטפל בהשלכות החיים עם מחלה כרונית, אשר עלולות להוביל לדיכאון, חרדה, אובדן עבודה או קשיים בזוגיות. 




    במהלך הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בתסמונת, המטפל עוזר למטופל להבין מה גורם להחמרה או שיפור בסימפטומים שלו. המטפל מבקש מהמטופל להקפיד על תיעוד וניטור מפורט בין המפגשים. 
    לדוגמא, אם שיפור מידת התשישות והעייפות היא אחת ממטרות הטיפול, המטופל יתבקש לדרג את מידת התשישות שלו בכל שעה בה הוא ער במהלך היום. 
    כמו כן, הוא יתבקש לעקוב סובייקטיבית אחר מידת התשישות שלו בהקשר לאירועים אחרים שחווה במהלך היום; מה קורה כאשר הוא ישן, אוכל, נח, לוקח תרופות, מתעמל, עוסק בפעילויות חברתיות, עובד וכדומה. 
    במהלך הזמן, מתוך מעקב זה, מצטייר דפוס המאפיין מתי ומה מביא להגברת התשישות ובכך יאפשר מתן טיפול ספציפי. 
    למשל, אם המעקב אחר הסימפטומים יראה כי התשישות מתחילה בשעות אחר הצהריים, קביעת זמן מנוחה נטע לפני הזמן בו העייפות מתחילה, עשוי להפחית או למנוע אותה. 




    בנוסף לכך, האופן בו האדם תופס את תסמונת התשישות הכרונית ממנה סובל משפיע על תחושותיו, מצב הרוח ויכולת ההתמודדות שלו. לכן, תיעוד ומעקב אחרי סימפטומים וזיהוי דפוסים המשפיעים עליהם מביאים להגברה של תחושת השליטה והוודאות של האדם ולכן הינם בעלי משמעות רבה.

    כמו כן, תיעוד דפוסי הסימפטומים עוזר למטפל ולמטופל לדעת האם הם מצליחים לבצע התקדמות כלשהי או לא.

    בתסמונת התשישות הכרונית ניתן לראות פעמים רבות תפיסות ומחשבות שגויות בקרב המטופלים אשר עשויות להשפיע עליהם באופן שלילי. 
    למשל, תפיסה כי "פעילות מביאה להתעצמות המחלה", אשר איננה נכונה, עשויה להביא את האדם להימנע מכל פעילות שהיא. 
    טיפול התנהגותי קוגניטיבי מסייע לזהות את המחשבות המזיקות הללו ולשנות אותן. 

    כאשר מטפלים בהשלכות השונות של החיים עם תסמונת התשישות הכרונית, כמו דיכאון, חרדה או קונפליקטים במערכות יחסים, מטפל התנהגותי קוגניטיבי משתמש בשיטה מבוססת היטב זו, אך מתאים אותה לנסיבות ספציפיות של מטופלים עם תסמונת זו. 

    למשל, טיפול CBT בדיכאון מערב הגברה של הפעילות אצל האדם, באמצעות אקטיבציה התנהגותית. 
    אלא שאדם מדוכא מכך שסובל מתסמונת התשישות הכרונית עשוי להיות מדוכא בדיוק בגלל שקשה לו להיות יותר אקטיבי ופעיל. 

    לכן, במקרה זה ההמלצה לעשות יותר פעילות איננה מתאימה. 
    המלצה נכונה תצטרך להיעשות באופן יצירתי וגמיש ותכלול זיהוי פעילויות מהנות שאינן דורשות מאמץ פיזי רב, כך שהאדם יכול להגביר את הפעילות היומיומית שלו מבלי להביא להחמרה בסימפטומים. 


    קבוצות תמיכה 

    תפיסתם של מטופלים את קבוצות התמיכה הינה מגוונת  - בעוד חלק מהמתמודדים נהנים מהיתרונות של השתתפות בקבוצות תמיכה, אחרים אינם מוצאים בהן תועלת מרובה. 

    יחד עם זאת, קבוצות תמיכה מהוות תמיד מקום בו ניתן לחלוק מידע, רעיונות, תחושות וחוויות. 

    קבוצות אלו, למשל קבוצות תמיכה ל-CFS שמתקיימות במסגרת הביטוח הלאומי, מפגישות בין חולים בתסמונת התשישות הכרונית, תוך הנחיה מקצועית מנווטת ומכווינה. 
    הקבוצה עשויה לסייע בביסוס הרגשה של הבנה והכלה ולמנוע תחושות בדידות וחריגות, שמופיעות לעיתים תכופות בקרב חולי CFS.



    לסיכום, טיפולים פסיכולוגיים שונים, כגון טיפול CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) וטיפול פסיכו דינמי קצר מועד, מסייעים למטופל במציאת דרכי התמודדות אדפטיביות יותר, הגברת יכולת ויסות רגשי, הגברת החוסן הנפשי של המטופל. 

    בכוחות הטיפול המתאים לא רק להוציא את המטופל מהתשישות אליה נקלע, כי אם גם לתת לו כלים שישמרו על יציבותו הנפשית וימנעו את חזרת התשישות. האדם לומד להתמודד בדרכים נכונות יותר עם מצבי לחץ ודחק רגשיים וכך הופך פחות פגיע אליהם. 



    כתיבה: יעל טל ומור צח מוכתר, מכון טמיר 
    עריכה: איתן טמיר





    מדוע חשודים מודים בפשע שלא ביצעו?

    הפסיכולוגיה של הודאות שווא כתיבה: קרין אמיתי, MSW איתן טמיר, MA נדמה כי הפרשה של רצח תאיר ראדה ממאנת לרדת מסדר היום התקשורת...