יום שני, 6 במאי 2019

למה מטופלים משקרים לפסיכולוג שלהם? שקרים בטיפול




שקרים של מטופלים בטיפול פסיכולוגי


מרבית המטפלים במקצועות בריאות הנפש נוטים לתפוס את המרחב הטיפולי כמקום בו יכולים המטופלים שלהם לדבר על הכל. 

אבל על הכל. 


שקרים בטיפול נפשי


זה נשמע הגיוני ומתבקש - טיפול פסיכולוגי הוא אזור בטוח, בו המטופל מרגיש בנוח לתת דרור ולבטא בחופשיות את מחשבותיו ורגשותיו הכמוסים ביותר. 

אז זהו, שלא ממש.

מחקרים מקצועיים מלמדים אותנו כי שיעור מפתיע מהמטופלים מודים ומתוודים ששיקרו או שלא היו כנים באופן מלא עם מטפליהם.

למשל, מחקר שפורסם ב-2016 מצא כי לא פחות מ-93% מהמטופלים שהשתתפו דיווחו  ששיקרו למטפל/ת שלהם במודע ו-84% הודו בכנות בפני החוקרים שקיימו את המחקר, כי חוסר הכנות כלפי הדמות הטיפולית נמשך על בסיס קבוע. 

>>> רגע, הממ... איך נדע שהם לא שיקרו גם לחוקרים? :-) 

עזבו את זה רגע, נו - 

התופעה של חוסר כנות בקרב מטופלים מתייחסת לאותם אירועים בהם המטופל מרגיש שאינו מסוגל להיות ישר לחלוטין עם המטפל, בהקשר של נושאים מסוימים. 
חוסר הכנות בטיפול מתייחסת לקטגוריה רחבה של היעדר חשיפה, כולל עיוות האמת והצגתה באופן חלקי, לצד השמטת פרטים, הימנעות, הסתרת סודות ועוד.


למה מטופלים משקרים בטיפול?



המרדף לגילוי האמת 


למרות שמרביתנו, המטפלים, יוצאים מנקודת הנחה שיש לנו ׳רדאר שקרים׳ לזיהוי בלופים של מטופלים, כלי אבחוני מיוחד שכזה שהעניקו לנו ניסיון קליני מצטבר, הקשבה רבת שנים כ׳ילדים הוריים׳ מצטיינים ואינטואיציה בריאה, הרי שבמציאות (לפחות זו המחקרית) אנו ממש נאיביים: 

 73% מבין המטופלים שהתוודו בפני החוקרים ששיקרו בטיפול, לא נחשפו מעולם - לא על ידי המטפל ולא עד ידי המטופל. 

גם כאשר בכל זאת מתגלה האמת, המטפל חושף אותה רק ב-9% מהמקרים, בעוד ש3.5% מהנשאלים התוודו בפני המטפל על שקרים מרצונם החופשי. 




משחק המחבואים של המסע הנפשי


דונלד ויניקוט כתב כי ״תענוג להתחבא אבל קטסטרופה לא להימצא". 

כך, סביר שאצל כל מטופל קיימת משאלת לב עמוקה להיראות ולהתגלות בשקיפות מלאה בפני המטפל, גם כאשר הוא מסתיר במכוון את האמת, אפילו כאשר הוא מסלף אותה.

התנפצות האשליה באשר ליכולתו העל-אנושית של המטפל לגלות כל תרמית נפשית מוסיפה נדבך של בדידות לתחושת הפספוס.  

אבל האמת גם מאיימת. 

על הטיפול היא מאיימת, על התקווה שנבנית בו. 

אם טיפול פסיכולוגי מתיימר לעצב נרטיב קיומי מחודש, וחותר לעתיד נפשי משופר, הרי שלעיתים מוטב שאמיתות אובייקטיביות, מכונסות ומבוישות, יאוחסנו בבוידעם של עברנו. 

יש כאן איזון טיפולי עדין בין מאמץ לשמור על ׳מרחב אנרגטי חיובי׳ לבין סיכון בהכחשה משותפת של חומרי עבודה קריטיים.  




על מה מטופלים משקרים? 


יש שיטענו ששקרים הם בלתי נמנעים בטיפול נפשי. 

בכלל בחיים, אפילו בזוגיות. 

כולנו מסלפים את האמת לפעמים, בוחרים במודע מה לשתף ומה להסתיר, מגזימים, נסחפים, מספרים לעצמנו מהם שקרים לבנים, עושים קצת פוטושופ למילים… 

טיפול נפשי, כפי הנראה, אינו יוצא דופן מבחינה זו. 

ספקטרום הנושאים לגביהם נוטים מטופלים לשקר או לסלף את האמת בפני המטפל הוא נרחב ועשיר. 
המחקרים בשאלה ממקדים את התחומים המוסתרים ושופכים אור על התכנים המועדים יותר.  


״אצלי הכל בסדר״ 

באחד המחקרים, 54% מהנבדקים הודו שבחרו להציג בפני המטפל תמונה ורודה יותר לגבי עצמת המצוקה הפסיכולוגית ממנה סבלו, ממש העמידו פנים שהם שמחים ובריאים יותר מכפי שהיו באמת. 
למעשה, הנטיה להפחית בחומרת הסימפטומים, מדווח על ידי 39% מהמשתתפים באותו מחקר. 
שומרים עלינו המטופלים שלנו, וקליין כבר אמרה את זה מזמן. 


״מחשבות אובדניות, אבל רק מחשבות...״

כל מטפל יודע שבעקבות שיתוף של  המטופל בהרהור על אובדנות, סביר שתופיע גם צפירת הרגעה, משהו בסגנון -

״רק חשבתי על זה, אני לא באמת מתכוון לפגוע בעצמי״
  
המחקר מתריע לגבי הנטיה של קלינאים לזחיחות באירועים כאלה: 

מטופלים נוטים להסתיר מחשבות אובדניות, נתון מדאיג עליו דיווחו 31% מהנשאלים. 

אובדנות היא באמת נושא שקשה מאוד לדון בו בטיפול, לשני הצדדים, אך ההסכמה היא כי באחריות הקלינאי הטוב לבדוק את מידת החומרה של הכוונה האובדנית ברגע שנגלה קצה חוט. 


ערך עצמי פגוע

מטופלים נוטים לשקר, או לכל הפחות להצניע היטב, היבטים קיצוניים של חוסר ביטחון או ספקות עצמיים עמוקים. 

הרבה פעמים קורה שמטופלים חושפים רק לקראת סיום הטיפול, כאילו במקרה, אמונה פנימית אקסיומטית ובסיסית, שלכאורה אינה קשורה לבעיה שטופלה עד כה, אך משלימות חלק חיוני בהרכבת הפאזל המנטלי שהתגבש אצל המטפל. 

למשל: 
״אני לא מסוגל להסתכל על עצמי בראי כשאני עולה לקליניקה שלך במעלית״
 או ״אני אוגר עיתוני ספורט בקפידה מגיל 11...״

גילויים כאלה אינם מעידים בהכרח על שקר מכוון, אך בהיותם רבי משמעות, הם מותירים את המטפל פעור פה, תוך שהם שומטים באחת את מגדל הקלפים הפסיכודיאגנוסטי שנבנה לאורך שבועות וחודשים. 




״הפסיכולוג שהציל אותי״

לא מפתיע, לפחות בעיני, ש- 6 מבין 20 הנושאים העיקריים שעוברים התמרה לשקרים בטיפול נוגעים לחוויות המטופל בתוך התהליך הטיפולי, ב״כאן ועכשיו״.  

מטופלים רבים, בעיקר בעלי נטיה אישיותית לריצוי, מעמידים פנים שהטיפול עדיין מקדם אותם, בעוד שבפועל הם חוששים לפגוע במטפל או פוחדים לעזוב.   






מדוע מטופלים משקרים למטפלים?


טוב, אז הבנו שיש כאן בעיה של ממש. 

עכשיו נדרשת העמקה בשאלה ״למה״. 

הרי מטופלים משקיעים את מיטב המשאבים בטיפול - זמן, כסף, אנרגיה נפשית - ורוצים להתקדם ולהשתנות. 

למה לכל הרוחות שיסתירו את האמת מהמטפל? 

כשמטופלים מקטינים את מצוקתם או מפריזים בדיווחים על אפקטיביות הטיפול, יש לכך כמה סיבות: 





הרס המטפל 

רצון שלא להדאיג את המטפל או להיתפס כאדם שמקטר, ומן העבר השני – ניסיון להגנה עצמית מפני ההכרה הכואבת בחומרה האמיתית של מצבם. 

הרס המטפל, או הישרדות האוביקט, הוא סוגיה שלמה בטיפול דינמי, שלא ניכנס אליה כאן. 

מוזמנים לקרוא כאן מאמר יפה על יחסי אוביקט




דאגה לגבי דיווח 

כאשר מדובר במטופלים שמסתירים מחשבות אובדניות או שימוש בסמים, הסיבה העיקרית לשקרים יושבת על פחד מפני ההשלכות המעשיות במידה והעובדות תצאנה מגבולות החדר, למשל רתיעה מהחרדה הפסיכיאטרית האולטימטיבית - אשפוז בכפייה (בפועל, אחוזים בודדים מכלל האשפוזים בבריאות הנפש נעשים בכפייה). 

אותו רעיון לגבי צריכת חומרים אסורים, סמים, כאשר המטופלים חוששים לגבי חובת הדיווח לה מחויב המטפל. 

החרדה היא שהמשטרה תדפוק בדלת... 




בושה 

סיבה נפוצה ומובנת לשקר בטיפול היא בושה, בייחוד בנוגע למיניות, בהווה (למשל, עבודה בתעשיית הזנות) ובעבר (למשל, גילוי עריות). 

הבושה, רגש שראוי להרבה יותר מקום ביחס להשפעתו העצומה על הפסיכולוגיה של מערכות יחסים,  כרוכה כנראה בחשש מהשיפוטיות האפשרית של המטפל או מתוך הנחה מוקדמת שלא יוכל להבין את הצרכים הרגשיים והריגושיים המצויים בבסיס ההתנהגות המינית. 

חלק מהמטופלים חרדים שאם יחשפו בפני המטפל מחשבות או רגשות מסוימים הדבר ישפיע מאוד על המשך הטיפול, למשל החשש שדיבור על מחשבות אובדניות יביא את כל הפוקוס הטיפולי להתמקד רק בכך.






סודות ושקרים


מצד המטפלים, חשוב לזהות את ההבדל בין סוד לשקר: 

בעוד ששניהם מורכבים ממידה של הולכת שולל, שמירת סוד היא אקט של השמטת מידע בעוד שקר הוא אקט של מתן מידע מוטעה. 

מטפלים צריכים לקבל רדיקלית את העובדה שלא כל הסודות ייחשפו בפניהם, ושזה אינו דבר רע. 
במקום זה, האתגר הוא להתרכז בחומרים שהמטופל כן בוחר לחשוף וביצירת יחסי אמון, שסביר כי יתרמו בעתיד לשתף בסוד הכמוס. 

גם כאשר מטפלים ׳עולים על שקר׳, מוטב במקרים רבים לשקול היטב איך מתקדמים. עימות ישיר מדי והתעקשות על חשיפת האמת עלולה לגרום לשבר בברית הטיפולית ולהוביל את המטופל לעבר הדלת. 

בכל זאת יש כמה המלצות, צעדים רלוונטיים, שאת חלקם יכולים מטפלים לאמץ: 


להיות ישיר בנוגע לתהליך הגילוי

מטופלים צריכים שהמטפל יבהיר להם את החשיבות של מגע עם נושא בו הם חוששים לגעת. 

זה לא מובן מאליו. 

הסבר אודות הערך שיש לגילוי עצמי בטיפול ועל הרווח הפוטנציאלי שיפיק המטופל בהחלט  מעניק חיזוק חיובי לאזירת האומץ.  

לפעמים כדאי לקיים את תיאום הציפיות הזה כבר בפגישות הראשונות, אבל חומרים כאלה, כשהם נאמרים בחוזה, לא מחזיקים הרבה זמן בסערת המסע. 

הם פשוט נשכחים כלא היו.

לכן כדאי שהמסר לגבי מודלינג של פתיחות יעבור מהמטפל לאורך כל הדרך. 
הכי טוב אם פתיחות היא חלק מהמבנה שלו, אבל זאת מה לנו כי נדרוש.

במקרה של מטופלים שחוששים לדבר על מחשבות אובדניות, יש להבהיר בפתיחות את גבולות החיסיון. מידע פתוח וגלוי יוסיף לתחושת הנוחות והביטחון של המטופל.



לשאול שאלות ישירות

בדרך כלל מטופלים מוכנים לדבר כמעט על הכל, אך מהססים לעשות את הצעד הראשון. 

מטפל שאינו מאתגר את המטופל עלול להעביר את המסר שהתכנים הללו מצויים מחוץ לתחום, בעוד שעליו להעביר בדיוק את המסר ההפוך: בטיפול אפשר לדבר על הכל.

ואכן, מטופלים מדווחים כי שאלות ישירות מצד המטפל היו גורמות להם להיות כנים יותר. 
שאלות ״כן״ ו״לא״ עשויות להיות יעילות במיוחד להתקדמות הטיפול, ועל המטפל להתגבר על המחשבה שהוא שתלטן או שיפוטי כלפי המטופל, ולהוביל אותו באמצעות שאלות פשוטות במקרים שבהם הן מתבקשות. 
נוסף על כך, חשוב לזכור לתת משוב חיובי כשהמטופל משתף בחוויות קשות ואישיות במיוחד. 



לשוב לדון מדי פעם בנושאים לא מעובדים

בסוף הפגישה נוטים מטופלים לזרוק לחלל האוויר הערה אגבית, שמעידה על נושא עמוק יותר שיש לגעת בו. 

קוראים לזה ״אפקט סף הדלת״. 

מטפל טוב יהיה רגיש לכך ויציין שחשוב לתת את הדעת על העניין בהזדמנות, או אפילו לרשום לעצמו לפתוח בזה את המפגש הבא. 

כל דבר בעיתו:  
חשוב לחזור לחפירה בנושא מסוים בעיתוי ובתזמון המתאימים. 
דריכות היא מילת המפתח כאן. 



חפשו את החוליה החסרה


לשקר, אנחנו יודעים, אין רגליים. 

חשוב לתת מקום להרגשה הפנימית שעולה בנו כמטפלים, כאשר מתעורר ספק זמני לגבי מידת האמינות של המטופל, קל וחומר כאשר מדובר באדם כן ואותנטי. 

אין צורך לזהות חללים של ממש בסיפור, אלא להתעקש על החלקים שאינם מובנים, שמנוסחים בטשטוש.  

טקטיקה חיונית למעקף של הסתרת חומר קשה היא לברר לגבי עצם הקושי בשיתוף במקום ללחוץ את המטופל לשתף בתוכן עצמו. 
ברגע שקיימת הסכמה שיש עניין שקשה למצוא לו מילים, מסתיימת דה פקטו ההסתרה, מועברת חוויה של סביבה מתקפת (שמכירה בקושי לשתף) ומכאן סלולה הדרך להתקדמות. 



להכיר בקשיי הגילוי

 טיפול פסיכולוגי אינו תהליך פשוט ולעתים על המטפל לתת על כך את הדעת, גם בפני עצמו וגם בפני המטופל. 

אצלנו במקצוע התרגלנו הרבה יותר ללגיטימציה של חשיפה עצמית, כבר מתחילת ההכשרה הקלינית, אבל עבור רבים שאינם מגיעים מתחום הפסיכותרפיה, הערוצים הרגשיים מצויים בגיבוש, בבדיקה, בבחינת המידה בה ניתן לשתף בביטחון בחומרים הכי אינטימיים.   

כפי שראינו במחקרים, יש תחומים ספציפיים שבאופן טבעי קשה יותר לגעת בהם בטיפול נפשי, מה שדורש רכות, סובלנות, איפוק והבנה לגבי התנגדות של המטופל להיכנס לעובי הקורה. 

ארווין יאלום, פסיכיאטר ואמן הטיפול הקבוצתי כתב פעם שהקבוצה הטיפולית נזהרת מדיבור על שלושה נושאים: מוות, סקס וכסף. זה רלוונטי מאוד גם לטיפול האישי. 

למרות שנראה שאין מנוס מכך שמטופלים ישקרו למטפליהם, הצד החיובי הוא שסבלנות וזמן יוצרים תנאים שבהם מטופלים חשים יותר בנוח לחשוף את סודותיהם. 

זאת ועוד, לעתים לחוסר כנות יש תפקיד בפני עצמו בטיפול, ובמינונים נמוכים הוא עשוי לסייע למטופל לבנות נרטיב מדויק יותר של חייו ובכך לשפר את הדימוי העצמי ואת התנהלותו הבין אישית. 

מטפלים צריכים להיות מודעים לכך שאולי לא ידעו לעולם מה מתרחש בראשו של המטופל ושלמרות ששיתוף נמצא בלב הפסיכותרפיה, בסופו של דבר זכותו של המטופל לשתף או להימנע מכך.


נו, רגע, אז שניה, 

יצא לך לשקר בטיפול? :-)







מקורות:



Baumann, E.C., & Hill, C.E. (2016). Client Concealment and Disclosure of Secrets in Outpatient Psychotherapy. Counselling Psychology Quarterly

Slepian, M., et al. (2017). The Experience of Secrecy  Journal of Personality and Social Psychology.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

טיפול ממוקד-חמלה (CFT) - סדנה של גבו וייס

טיפול מבוסס-חמלה (CFT) שמעו סיפור על חמלה: אשה אחת סבלה מהשמנת-יתר קלה.  יום אחד היא מחליקה במדרגות, נחבלת בפדחת וחוטפת זעזוע מוח.  ...