מטפלים ממכון טמיר משתפים
ברגעים מרגשים
שחוו יחד עם מטופלים
ברגעים מרגשים
שחוו יחד עם מטופלים
פרטי המטופלים והמטופלות
עורבלו ועורבבו לחלוטין
עורבלו ועורבבו לחלוטין
למניעת כל אפשרות לזיהוי.
מור צח מוכתר, מנהלת אזור ראשל״צ והשפלה, פנתה לעמיתי מכון טמיר, פסיכולוגים ומטפלים מומחים בראשון לציון וחולון וביקשה לספר על רגע מרגש שחוו יחד עם מטופל...
אין פה ציניות, רק קטעים כתובים ואמיתיים עד מאוד, מנקודת הראות הסובייקטיבית של המטפל/ת. החומרים הובאו כפי שהם.
בחורה צעירה, היא הגיעה אליי סביב חרדה גדולה לחיות את חייה, וחרדה גדולה יותר לגעת בנושאים כואבים.
ביקשה טיפול CBT כדי להקל על הסימפטומים.
ידעתי שבקשתה לעסוק בסימפטומים אינה רק כי הם פוגעים באיכות חייה, אלא כי מבקשת מערכת תמיכה והחזקה. רוצה עזרה קונקרטית איפה שלא הולך. חוששת להתפרק באם ניגע איפה שכואב.
אז עשינו סיביטי ואכן היה שיפור.
היא התחילה לצאת יותר, נכנסה ספונטניות לחייה, הרגשתי שמשהו בה נפתח.
יחד עם זאת, אנחנו בחדר נשארנו עדיין במקום הקונקרטי: חשיפות, רשימות טבלאות, כשאני מרגישה שהפצע כל העת מאיים לדמם ואני חווה אותה בפגישה מחזיקה חזק חזק שלא יזלוג ממנה החוצה.
ממנה אלי, לעולם. ישבנו והחזקנו יחד פגישות ארוכות.
ואז זה קרה.
היא לא יכלה יותר להחזיק וביום אחד הכל התפוצץ.
הדבר שכה פחדה ממנו קרה.
הסוד שהשתולל בתוכה נפתח. ההצפה הייתה גדולה.
היא הרגישה שהיא קורסת. שאינה עומדת בזה יותר. כל דבר כאב. הכל נראה קשה. ההזדקקות שלה אלי גדלה והפחד מלהיות תלויה בי. הרגע המרגש והבלתי נשכח קרה כשקבענו שאצטרף אליה לפגישה עם גורם מקצועי חיצוני.
ישבנו בחדר ההמתנה והמתח היה גדול. כשנכנסנו, התחושה הייתה שזו עוד פגישה מנוכרת ולא סימפטית כמו הקודמות שחוותה - אותן שאלות אותן תשובות.
הפגישה עמדה להסתיים, הוא כתב כמה מילים לסיכום, ואז, באופן בלתי צפוי ומפתיע כאחד, היא ביקשה להוסיף משהו.
היא פתחה את הכאב של חייה, את הפצע שהיא נושאת מזה שנים רבות.
החומות ירדו.
העיניים נפקחו.
היה רגע של שקט.
העיניים שלו ראו את מה שהיא לא רצתה לראות ולהראות במשך שנים.
הייתי כל כך גאה בה על האומץ לפתוח ולהילחם על חייה במקום כה מערער, ואולי יותר מכל הייתי גאה על שנתנה מקום לקול שהיה מושתק במשך שנים וקיבל סופסוף הכרה.
ברוב המקרים שמירה על הסטינג היא מהותית, אך במקרים מסוימים, רק כשזה מתאים ונכון עבור המטופל, מפגש מחוץ לחדר הטיפול מאפשר לחוות רגע מרגש כמו זה, להיחשף להתמודדויות היומיומיות של המטופלים, וכן, גם להיחשף אנחנו מחוץ לחדר השמור והמוגן ולקבל טעימה לרגעים מהשביל בו צועדים המטופלים בין הפגישות.
כתבה: פסיכולוגית קלינית בראשון לציון
לפני 10 חודשים היא הגיעה אלי מהמכון.
אישה בסוף שנות ה 40 לחייה, שערה אסוף לקוקו הדוק וגבוה, מבנה גופה צנום אך חזק, הנמרצות ניכרת בה, היא מטופחת וספורטיבית ונהנית מאימוני סיבולת לב-ריאה אינטנסיביים לקראת טריאתלון.
לאחרונה, בעת שהחלה להתאמן לקראת התחרות חשה עצמה חסרת כוחות, ללא אנרגיה והתקשתה להתחיל אימון ולסיים אותו.
קודם לכן היתה גומעת מרחקים - בשחיה בבריכה, בריצה על חוף הים וברכיבה על אופנים בדרכים עקלקלות בצפון.
גם בבית הרגישה את עצמה שונה ומצומצמת יותר. לאחר שעברה בדיקות גופניות מקיפות, ולא נמצאה סיבה פיזיולוגית לעייפות, החליטה ללכת לטיפול נפשי.
יעל נשואה + 3 ילדים. שלושת ילדיה גדלו, לא עוד קטנטנים שצריך לתפעל ולרדוף אחריהם, אלא מתבגרים שזקוקים ליותר מרחב. העיסוק בהם הפך להיות פחות פיזי, אך הדאגות הכרוכות בגידול מתבגרים העסיקו אותה והכבידו עליה מאוד. היא חיכתה לשנים הללו וחלמה "להתחיל לחיות, לעשות דברים עבור עצמי" לבד או עם בן זוגה, אבל משהו לא עבד, "משהו התקלקל במכונה המשומנת של חיי", במילותיה.
תקלה.
היא החלה לחרוק, והיא ביקשה לבוא ולתקן אותה, את התקלה, את עצמה, קצת מבולבלת, כאילו משהו יצא מכלל שליטה, המכונה המשומנת לא נשמעת לה עוד, לא זאת שאמונה על הגוף ולא זאת שעל הנפש. היא מרבה להתעצב, להתעצבן, היא קצרת רוח, נעלבת בקלות, היא לא מזהה את עצמה פתאום וכך גם בן-זוגה, ילדיה ושתי חברותיה הקרובות.
"מה קורה לי?"
היא שאלה בבהלה שוב ושוב במפגשים הראשונים שלנו
"אני לא מזהה את עצמי"
אנחנו מתחילות לפרוס את ה"תקלות" שלה במרחב הפרטי ששתינו יצרנו, ומתבוננות בהן ברגישות ובסקרנות.
דרך ההתבוננות והחקירה המשותפת יעל התחילה לשאול את עצמה שאלות ולטייל במרחבי נפש בתוליים שעד כה לא העזה לדרוך בהם.
בהתאם לכך, גם התשובות שמצאה בתוכה היו שונות מהרגילות שהיו לה, באוטומט.
לאט לאט ובעדינות היא חשפה עצמה לשלל רגשות שעד כה לא הכירה בהן ולא הסכימה להיות איתם במגע מתוך בהלה שמא יערערו את חייה, ואם רק תתן להם דרור, תישמט הקרקע תחתיה. עתה לא היה עוד מקום להסתיר את אותן תחושות ורגשות מעצמה.
וכך, בחשש לא קטן, אך גם בהשלמה שמה שהיא הכי חוששת מפניו נמצא כבר "פה", כל כך קרוב אליה, היא החלה לגעת במקומות הרגישים יותר, אלו שגרמו לה פעם לכאוב.
המקומות העתיקים בנפשותינו שמחזיקים בתוכם אוצרות רבים – כאבים וחוסרים אך גם כמיהות, תשוקות, געגוע ואהבה – כל אותם אזורים שלפעמים נסגרים מאליהם מבלי שנשים לב.
בבוא הזמן, יעל הסכימה לקרוא לאותן "תקלות" בשם "חלקים לא מוכרים" והפכה קצת פחות שיפוטית כלפי עצמה.
אנחנו ממשיכות להיפגש, לגעת ולחקור בסקרנות, בזהירות רבה ובכבוד את אותם מקומות לא מתוירים בנפשה שהיו כמהים להתגלות.
יעל, שהפסיקה שנה קודם לכן את אימוני הטריאתלון, חזרה אליהם שוב לאחרונה, אך ממקום קצת אחר.
היא מבינה את עצמה יותר, "מחוברת" לצרכים שלה, לתשוקות ולפחדים שבתוכה. היא מבינה את הצורך באימונים האינטנסיביים שנועדו לעזור לה לפרוק משהו אך גם להפך, למלא אותה, ובו בזמן הם אינם תחליף לחיבור עמוק לעצמה.
כתבה: הדס בן שפר מיכאלוביץ
היא הייתה יפהפייה, מלאת שמחת חיים וכה נבונה.
מהר מאוד היא הבינה שהיא עוברת התעללות רגשית.
בתחושותיה, היא הגיעה כבר כמה פעמים לקצה, התנהגה באופן שלא אופייני לה.
על המאבק כדי להיות איתו היא שילמה מחירים: נותקה ממשפחתה ומחבריה.
הוא מעולם לא הרים עליה יד, אבל היא הרגישה שהיא לא שווה כלום, שכל מה שעשתה וכמה שהשתדלה לא הספיק לו.
בטיפול התמקדנו בחוזקות: התחברנו לרגשות, לילדות, למשפחה, מה מגיע לה, למה היא ראויה, לעתיד הפתוח לפניה.
הרגע הבלתי נשכח מבחינתי היה כשקיבלתי ממנה את ההודעה. היא סיפרה לי שעשתה את הצעד, שהיא עזבה אותו.
היא ידעה שזה לא יהיה פשוט אבל גם שזה הדבר הנכון עבורה, שהיא ראויה ליותר מזה.
היא כתבה שהיא ביקשה לשתף אותי כי היא חשבה עליי ועל קולי בכל תגובה וצעד שלה....
בכיתי כמה שעות...
איזו מופלאה שהיא.
כל אדם הוא עולם ומלואו...
זה התחיל בהתקפי חרדה קשים.
לא יכולה לתפקד.... נאלצת להיעדר מהעבודה... אז היא עבדה קשה.
"קבלה והכלה" היו מילות המפתח. לנסות לומר לעצמה, "במקרה הגרוע מכל אצטרך להתמודד עם זה כל החיים" היה קשה מנשוא....
אבל לאט לאט תדירות ההתקפים פחתה וגם עוצמתם.
זה שינה צורה למחשבות טורדניות. תוכן לא פשוט.
מחשבות על מוות, אובדנות, לפגוע בעצמה, "האמנם?"
והיא המשיכה לעבוד קשה, זיהתה את המחשבה הטורדנית, קיבלה וחיבקה אותה באהבה, והמשיכה לדרכה, בעזרת הכוחות החיוביים שלה...
לעתים קרובות, כאשר הפגישות היו מלאות בתוכן, הייתי נוהגת לשלוח לה מייל קצר המסכם את הנקודות העיקריות של הפגישה. זה החליף תוכן,
"משמעות החיים?",
"למה אני קיימת בעולם הזה?",
"מה התפקיד שלי פה"?
ושוב, המשיכה לעבוד קשה, יחד עם הבנה מעמיקה כי המשותף לכל החרדות הללו טמון בסכמות המנהלות אותה שבבסיסן מסתתרת לה טראומה אחת...
ועתה, כדאי לצאת מתחושת ה"תקיעות" והפחד מהמחויבות, לדרך חדשה, מאתגרת יותר, מועילה יותר, מקדמת יותר... עם הכוחות החיוביים שיש בתוכה...
כשסיימנו את דרכנו יחד, אחרי כל העליות והמורדות, קיבלתי הפעם מייל ממנה...
כל כך התרגשתי...
היא הודתה לי על הטיפול, על ההקשבה, על ההבנה, על ההסברים והתובנות, על הניסיונות לראות כל פעם מה יעשה לה טוב, על הקבלה, על הנוחות, על האכפתיות, על ההומור...
ציינה שעזרתי לה המון, ואיחלה לי להמשיך לעלות מעלה ולעזור למלא אנשים...
כי כל אדם, הוא עולם ומלואו...
כתבה:חגית בראלי פישמן
רגע שהיה מרגש בעבורי היה בטיפול עם ר', ילדה צעירה ומתוקה שסבלה מטריכוטילומניה, הפרעה שמתבטאת בתלישת שיער כפייתית.
כש-ר' הרגישה חרדה היא תלשה את שיערותיה.
זה תמיד הצליח להרגיע אותה אך בעוצמה מאוד נמוכה ולזמן מאוד קצר.
היא הגיעה אליי כמעט ללא שיער על פניה בתקופה שבה קבוצת השווים הייתה מאוד ביקורתית ובוטה..
העבודה מול החרדה הייתה יומיומית ודרשה המון מאמצים.
התרגשתי האופן בו היא בחרה להילחם.
חגגנו יחד את צמיחת שיערה ובליבי נפעמתי בכל פעם מחדש מהחוזקות שיש לה. הילדה האמיצה והחזקה הזו נחקקה בזכרוני לתמיד.
כתבה: פסיכותרפיסטית בראשל״צ
אין פה ציניות, רק קטעים כתובים ואמיתיים עד מאוד, מנקודת הראות הסובייקטיבית של המטפל/ת. החומרים הובאו כפי שהם.
קריאה מהנה!
רגע האמת
בחורה צעירה, היא הגיעה אליי סביב חרדה גדולה לחיות את חייה, וחרדה גדולה יותר לגעת בנושאים כואבים.
ביקשה טיפול CBT כדי להקל על הסימפטומים.
ידעתי שבקשתה לעסוק בסימפטומים אינה רק כי הם פוגעים באיכות חייה, אלא כי מבקשת מערכת תמיכה והחזקה. רוצה עזרה קונקרטית איפה שלא הולך. חוששת להתפרק באם ניגע איפה שכואב.
אז עשינו סיביטי ואכן היה שיפור.
היא התחילה לצאת יותר, נכנסה ספונטניות לחייה, הרגשתי שמשהו בה נפתח.
יחד עם זאת, אנחנו בחדר נשארנו עדיין במקום הקונקרטי: חשיפות, רשימות טבלאות, כשאני מרגישה שהפצע כל העת מאיים לדמם ואני חווה אותה בפגישה מחזיקה חזק חזק שלא יזלוג ממנה החוצה.
ממנה אלי, לעולם. ישבנו והחזקנו יחד פגישות ארוכות.
ואז זה קרה.
היא לא יכלה יותר להחזיק וביום אחד הכל התפוצץ.
הדבר שכה פחדה ממנו קרה.
הסוד שהשתולל בתוכה נפתח. ההצפה הייתה גדולה.
היא הרגישה שהיא קורסת. שאינה עומדת בזה יותר. כל דבר כאב. הכל נראה קשה. ההזדקקות שלה אלי גדלה והפחד מלהיות תלויה בי. הרגע המרגש והבלתי נשכח קרה כשקבענו שאצטרף אליה לפגישה עם גורם מקצועי חיצוני.
ישבנו בחדר ההמתנה והמתח היה גדול. כשנכנסנו, התחושה הייתה שזו עוד פגישה מנוכרת ולא סימפטית כמו הקודמות שחוותה - אותן שאלות אותן תשובות.
הפגישה עמדה להסתיים, הוא כתב כמה מילים לסיכום, ואז, באופן בלתי צפוי ומפתיע כאחד, היא ביקשה להוסיף משהו.
היא פתחה את הכאב של חייה, את הפצע שהיא נושאת מזה שנים רבות.
החומות ירדו.
העיניים נפקחו.
היה רגע של שקט.
העיניים שלו ראו את מה שהיא לא רצתה לראות ולהראות במשך שנים.
הייתי כל כך גאה בה על האומץ לפתוח ולהילחם על חייה במקום כה מערער, ואולי יותר מכל הייתי גאה על שנתנה מקום לקול שהיה מושתק במשך שנים וקיבל סופסוף הכרה.
ברוב המקרים שמירה על הסטינג היא מהותית, אך במקרים מסוימים, רק כשזה מתאים ונכון עבור המטופל, מפגש מחוץ לחדר הטיפול מאפשר לחוות רגע מרגש כמו זה, להיחשף להתמודדויות היומיומיות של המטופלים, וכן, גם להיחשף אנחנו מחוץ לחדר השמור והמוגן ולקבל טעימה לרגעים מהשביל בו צועדים המטופלים בין הפגישות.
כתבה: פסיכולוגית קלינית בראשון לציון
האצנית
לפני 10 חודשים היא הגיעה אלי מהמכון.
אישה בסוף שנות ה 40 לחייה, שערה אסוף לקוקו הדוק וגבוה, מבנה גופה צנום אך חזק, הנמרצות ניכרת בה, היא מטופחת וספורטיבית ונהנית מאימוני סיבולת לב-ריאה אינטנסיביים לקראת טריאתלון.
לאחרונה, בעת שהחלה להתאמן לקראת התחרות חשה עצמה חסרת כוחות, ללא אנרגיה והתקשתה להתחיל אימון ולסיים אותו.
קודם לכן היתה גומעת מרחקים - בשחיה בבריכה, בריצה על חוף הים וברכיבה על אופנים בדרכים עקלקלות בצפון.
גם בבית הרגישה את עצמה שונה ומצומצמת יותר. לאחר שעברה בדיקות גופניות מקיפות, ולא נמצאה סיבה פיזיולוגית לעייפות, החליטה ללכת לטיפול נפשי.
יעל נשואה + 3 ילדים. שלושת ילדיה גדלו, לא עוד קטנטנים שצריך לתפעל ולרדוף אחריהם, אלא מתבגרים שזקוקים ליותר מרחב. העיסוק בהם הפך להיות פחות פיזי, אך הדאגות הכרוכות בגידול מתבגרים העסיקו אותה והכבידו עליה מאוד. היא חיכתה לשנים הללו וחלמה "להתחיל לחיות, לעשות דברים עבור עצמי" לבד או עם בן זוגה, אבל משהו לא עבד, "משהו התקלקל במכונה המשומנת של חיי", במילותיה.
תקלה.
היא החלה לחרוק, והיא ביקשה לבוא ולתקן אותה, את התקלה, את עצמה, קצת מבולבלת, כאילו משהו יצא מכלל שליטה, המכונה המשומנת לא נשמעת לה עוד, לא זאת שאמונה על הגוף ולא זאת שעל הנפש. היא מרבה להתעצב, להתעצבן, היא קצרת רוח, נעלבת בקלות, היא לא מזהה את עצמה פתאום וכך גם בן-זוגה, ילדיה ושתי חברותיה הקרובות.
"מה קורה לי?"
היא שאלה בבהלה שוב ושוב במפגשים הראשונים שלנו
"אני לא מזהה את עצמי"
אנחנו מתחילות לפרוס את ה"תקלות" שלה במרחב הפרטי ששתינו יצרנו, ומתבוננות בהן ברגישות ובסקרנות.
דרך ההתבוננות והחקירה המשותפת יעל התחילה לשאול את עצמה שאלות ולטייל במרחבי נפש בתוליים שעד כה לא העזה לדרוך בהם.
בהתאם לכך, גם התשובות שמצאה בתוכה היו שונות מהרגילות שהיו לה, באוטומט.
לאט לאט ובעדינות היא חשפה עצמה לשלל רגשות שעד כה לא הכירה בהן ולא הסכימה להיות איתם במגע מתוך בהלה שמא יערערו את חייה, ואם רק תתן להם דרור, תישמט הקרקע תחתיה. עתה לא היה עוד מקום להסתיר את אותן תחושות ורגשות מעצמה.
וכך, בחשש לא קטן, אך גם בהשלמה שמה שהיא הכי חוששת מפניו נמצא כבר "פה", כל כך קרוב אליה, היא החלה לגעת במקומות הרגישים יותר, אלו שגרמו לה פעם לכאוב.
המקומות העתיקים בנפשותינו שמחזיקים בתוכם אוצרות רבים – כאבים וחוסרים אך גם כמיהות, תשוקות, געגוע ואהבה – כל אותם אזורים שלפעמים נסגרים מאליהם מבלי שנשים לב.
בבוא הזמן, יעל הסכימה לקרוא לאותן "תקלות" בשם "חלקים לא מוכרים" והפכה קצת פחות שיפוטית כלפי עצמה.
אנחנו ממשיכות להיפגש, לגעת ולחקור בסקרנות, בזהירות רבה ובכבוד את אותם מקומות לא מתוירים בנפשה שהיו כמהים להתגלות.
יעל, שהפסיקה שנה קודם לכן את אימוני הטריאתלון, חזרה אליהם שוב לאחרונה, אך ממקום קצת אחר.
היא מבינה את עצמה יותר, "מחוברת" לצרכים שלה, לתשוקות ולפחדים שבתוכה. היא מבינה את הצורך באימונים האינטנסיביים שנועדו לעזור לה לפרוק משהו אך גם להפך, למלא אותה, ובו בזמן הם אינם תחליף לחיבור עמוק לעצמה.
כתבה: הדס בן שפר מיכאלוביץ
האומץ ללכת
היא הגיעה אליי בעקבות תחושה שבן הזוג שלה לא נכון עבורה.היא הייתה יפהפייה, מלאת שמחת חיים וכה נבונה.
מהר מאוד היא הבינה שהיא עוברת התעללות רגשית.
בתחושותיה, היא הגיעה כבר כמה פעמים לקצה, התנהגה באופן שלא אופייני לה.
על המאבק כדי להיות איתו היא שילמה מחירים: נותקה ממשפחתה ומחבריה.
הוא מעולם לא הרים עליה יד, אבל היא הרגישה שהיא לא שווה כלום, שכל מה שעשתה וכמה שהשתדלה לא הספיק לו.
בטיפול התמקדנו בחוזקות: התחברנו לרגשות, לילדות, למשפחה, מה מגיע לה, למה היא ראויה, לעתיד הפתוח לפניה.
הרגע הבלתי נשכח מבחינתי היה כשקיבלתי ממנה את ההודעה. היא סיפרה לי שעשתה את הצעד, שהיא עזבה אותו.
היא ידעה שזה לא יהיה פשוט אבל גם שזה הדבר הנכון עבורה, שהיא ראויה ליותר מזה.
היא כתבה שהיא ביקשה לשתף אותי כי היא חשבה עליי ועל קולי בכל תגובה וצעד שלה....
בכיתי כמה שעות...
איזו מופלאה שהיא.
משהו קרה, לפעמים
כל אדם הוא עולם ומלואו...
זה התחיל בהתקפי חרדה קשים.
לא יכולה לתפקד.... נאלצת להיעדר מהעבודה... אז היא עבדה קשה.
"קבלה והכלה" היו מילות המפתח. לנסות לומר לעצמה, "במקרה הגרוע מכל אצטרך להתמודד עם זה כל החיים" היה קשה מנשוא....
אבל לאט לאט תדירות ההתקפים פחתה וגם עוצמתם.
זה שינה צורה למחשבות טורדניות. תוכן לא פשוט.
מחשבות על מוות, אובדנות, לפגוע בעצמה, "האמנם?"
והיא המשיכה לעבוד קשה, זיהתה את המחשבה הטורדנית, קיבלה וחיבקה אותה באהבה, והמשיכה לדרכה, בעזרת הכוחות החיוביים שלה...
לעתים קרובות, כאשר הפגישות היו מלאות בתוכן, הייתי נוהגת לשלוח לה מייל קצר המסכם את הנקודות העיקריות של הפגישה. זה החליף תוכן,
"משמעות החיים?",
"למה אני קיימת בעולם הזה?",
"מה התפקיד שלי פה"?
ושוב, המשיכה לעבוד קשה, יחד עם הבנה מעמיקה כי המשותף לכל החרדות הללו טמון בסכמות המנהלות אותה שבבסיסן מסתתרת לה טראומה אחת...
ועתה, כדאי לצאת מתחושת ה"תקיעות" והפחד מהמחויבות, לדרך חדשה, מאתגרת יותר, מועילה יותר, מקדמת יותר... עם הכוחות החיוביים שיש בתוכה...
כשסיימנו את דרכנו יחד, אחרי כל העליות והמורדות, קיבלתי הפעם מייל ממנה...
כל כך התרגשתי...
היא הודתה לי על הטיפול, על ההקשבה, על ההבנה, על ההסברים והתובנות, על הניסיונות לראות כל פעם מה יעשה לה טוב, על הקבלה, על הנוחות, על האכפתיות, על ההומור...
ציינה שעזרתי לה המון, ואיחלה לי להמשיך לעלות מעלה ולעזור למלא אנשים...
כי כל אדם, הוא עולם ומלואו...
כתבה:חגית בראלי פישמן
מתלישה לרוגע
רגע שהיה מרגש בעבורי היה בטיפול עם ר', ילדה צעירה ומתוקה שסבלה מטריכוטילומניה, הפרעה שמתבטאת בתלישת שיער כפייתית.
כש-ר' הרגישה חרדה היא תלשה את שיערותיה.
זה תמיד הצליח להרגיע אותה אך בעוצמה מאוד נמוכה ולזמן מאוד קצר.
היא הגיעה אליי כמעט ללא שיער על פניה בתקופה שבה קבוצת השווים הייתה מאוד ביקורתית ובוטה..
העבודה מול החרדה הייתה יומיומית ודרשה המון מאמצים.
התרגשתי האופן בו היא בחרה להילחם.
חגגנו יחד את צמיחת שיערה ובליבי נפעמתי בכל פעם מחדש מהחוזקות שיש לה. הילדה האמיצה והחזקה הזו נחקקה בזכרוני לתמיד.
כתבה: פסיכותרפיסטית בראשל״צ
מה דעתך?
חג שמח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה