על נרקיסיזם, מנהיגות, אתיקה ומהפכות חברתיות

הרהורים על מנהיגות, אתיקה ומהפכות חברתיות

מאת: טל בן עמי, עו"ס קליני פסיכותרפיסט ויועץ לפיתוח מנהיגות

כתבה אחת על תרבות הסלפי והנרקיסיזם, כתבה שנייה על הקרב הצהוב והמכוער של איל גולן ואביב גפן וכתבה שלישית של פרופ' יורם יובל שבוחן האם יצר האדם רע או טוב מנעוריו.

מבט חטוף בשלוש כתבות שוליים מסוף השבוע חושף בעיניי את מערומיה של החברה הישראלית בימינו, אתרי החדשות בישראל שלא רק שאינם מצליחים לראות שהמלך הוא עירום, אלא אף ממשיכים להצעיד אותו בכיכר העיר לכל קריאות הקהל הנלהב.

מערכת תקשורת שהופכת להיות חלק מהקהל ונכשלת ביכולת להתבונן לעבר התהום המתקרב, לוקה אף היא באותו עיוורון נרקיסיסטי הנשאב אחר הרייטינג ומבלי משים או עם, מזין את העירום.  

שלוש כתבות "קיקיוניות" הממוקמות בגב החדשות "החשובות באמת", שלוש כתבות מהפריפריה שלא מבינות שהן מזמן כבר צריכות להיקרא ליבה (תרתי משמע), שלוש כתבות שהן המראה המזוקקת ביותר שניתן לבקש על התהליך המסוכן והלא מספיק מדובר בעליל בחברה הישראלית, תהליך המאיים באופן ממשי על קיומה של מדינת ישראל.

שיח מוסט מודחה ומושם בשוליים של החדשות אך את מחיר החוסר דיבור כפי שתמיד קורה כשדברים לא מדוברים ומתחילים להתנהג כבר קשה מאוד להמשיך להכחיש. לא צריך להיות פסיכואנליטיקאי דגול כדי לעשות חיבורים בין הכתובת ולהבין את הסאבטקסט הזועק מ"השוליים" הללו, הן את המשבר שהן מספרות עליו והן את התקווה שהן מחזיקות ,את הנמשל הכואב אני מבקש להביע במסה זו.

GREAT PEOPLE ARE ALWAYS WILLING TO BE LITTLE (מאת Ralph Waldo Emerson) הספיקו שבע מילים של אמרסון כדי לגרום לי להתעמת עם כאבי בטן קשים שיש לי סביב המצב במדינה. כל כך  הרבה עומק פסיכולוגי ואתי עם ההכוונה להשהות את האגו לטובת העצמת האחר. אני רק יכול לדמיין איזה שקט פנימי מחזיק מקום בו חוויה מצליחה להתקיים ללא אגו נוכח בדומיננטיות, חוויה בעלת נופח רוחני כמו פותחת את שערי שמיים.

מצד שני, למרות הרומנטיות שלה, או אולי אף בגללה, האמירה נראית כמו לקוחה מספר פנטזיה ביחס למציאות החברתית בה אנו חיים כיום כשמרכז ההוויה מובל על ידי האגו עם המוטו:

THE GRANDIOSER THE MERRIER

כאשר הצורך הבסיסי של העצמי לחוויית נראות גרנדיוזית נוכח כשאיפה המרכזית בהוויה העכשווית, קשה לי לחשוב על אלטרנטיבה פרגמטית שתחזיק ערך זולתי שיוכל להתמזג עם ליבת הערכים הגרנדיוזית. כיום לדאבוני, אפילו חלימה על שלם אחד קוהסיבי שיצליח לכונן מציאות חברתית בה הזולתיות היא ערך מוביל אך במקביל הפרט יקבל בה את מסת הנראות לה הוא זקוק בכדי לכונן את עצמו , נראית כבלתי אפשרית. לפני שאתאר את המורכבות כפי שאני מבין אותה, ארצה לפתוח דווקא מהפתרון, ולמרבה הטרגיות והאירוניה, למרות שעל פניו הוא אינו מחזיק תחכום, חדשנות או מורכבות, מתברר, שמאוד לא פשוט להיות פשוט.

באקלים החברתי בו אנו חיים למרבה הצער, נראה כי נדרש אומץ לב בלתי נדלה בכדי להצליח לבטא ולממש אתיקה אנושית בסיסית, כזאת שמבקשת פשוט להיות בן אדם. להיות בן אדם ברמה הכי פשוטה ואינטואיטיבית שקופצת לראש כשאומרים על משהו שהוא כזה, לא יותר , לא פחות.

בכתיבה זו אנסה להתחקות אחר הפער הכואב כל כך שבין פשטות החזון למורכבות המימוש שלו , כשבסופו של יום, צורך השעה זועק: דרושה מנהיגות שתחזיר את האנושות לעצמה ותגיד: I HAVE A DREAM THAT HUMANITY WOULD BE HUMAN

המשפט של אמרסון מזמין אותנו להתבוננות על הבחירה הפסיכולוגית והאתית של המציאות החברתית, ומציע לקחת עמדה הפוכה לזו השלטת היום בהוויה. לא ניתן שלא לשאול האם לאמירה כזו ישנה היתכנות כהוויה חברתית ותרבותית.

האם אדם כחלק מקולקטיב יוכל להיות מוזן רק מהענותו לאחר?

האם לאדם אין צרכים גרנדיוזיים שזקוקים להזנה מתמדת מהסובבים אותו ואשר אי סיפוק שלהם יגבה מחירים חברתיים כבדים?

האם אין סיבה בעלת עומק אתי שהובילה למצב הנוכחי?

ואולי השאלה הגדולה מכולן, האם ה tradeoff  שבין הערכים והמחירים כפי שהוא מבוטא במצע החברתי המכונן את ההוויה העכשווית משרת באופן האופטימלי את קיום האנושיות?

בהתבוננות על הדינמיקה החברתית העכשווית אני חש תסכול, כעס ובעיקר דאגה ההולכים וגוברים מהמצב הנוכחי ,אלה מאיימים להקריס את התקווה לאיחוי הקרעים ההולכים ומתרבים בין אדם לחברו ובין אדם לחֶבְרַתו. תחושה שהתהליכים החברתיים של העת הנוכחית הושגו לא מכבר וכעת הם עושים את הפעולה ההפוכה ומכרסמים בצורה ממהירה בעמודי הטווח של היכולת האנושית לזיקתיות.

כתגובה לחוויה מכאיבה אך מכוננת זו וכטבעם של תהליכי התפתחות אשר נעים מקוטב אחד למשנהו, קול קוטבי לזה השולט כיום בשיח מתחיל להפציע בעדינות. בהתבוננות רגישה אפשר להתחיל לשמוע לאחרונה כמיהה ומשאלה לכינונו של ערך שאינו ממוקד רק בעצמי הפרטי, ערך שיאפשר  לשים בו את מבטח האמונה ולאחוז בתקווה לחברה מלוכדת יותר.

ההפגנה שארגן סרן מיל' זיו שילוני שכל מטרתה הייתה לקרוא לאחדות היא דוגמא קטנה לתנועה הקוטבית שמנביטה את זרעיה הצעירים. ההפגנה קוראת לכינונו של ערך שייתן מענה גם לצורך האנושי בכינון של אתיקה דרך התמזגות עם קולקטיב, כזה שיאפשר חוויה על אישית.

הכתבה של פרופ' יורם יובל על מהותו של טוב האדם והצורך הבסיסי לדאגה לאחר היא דוגמא נוספת לתהליך זה.

האתגר העצום  העומד בפתחה של החברה הישראלית ואולי של כלל החברה המערבית כסוג של קולקטיב הוא ביכולת לכונן הוויה חברתית אשר תצליח ליצר ערך זולתי מבלי לעורר תחושת איום מתמדת וחרדה להישרדותם הנרקיסיסטית של הפרטים בתוכה.

האתיקה שמחזיקה את מהות הזיקתיות פועלת תחת ההנחה שכשאדם פוגע באחר הוא פוגע גם בעצמו, פגיעה היוצרת שבר ההולך ומעמיק בתוך עצמנו ובסביבתנו במעגל הסלמה שלילי, באופן הזה החברה כחלק מתהליך ההתפתחות האנושית נעה מקוטב אל קוטב בשאיפה שגרף ההתפתחות האנושי חרף המהמורות שבדרך (שיכולות להיות גם כואבות ביותר) יהיה בקו עליה.

באופק, כך אני חושב ומאמין, שוכנת לה חברה שתצליח  לכונן מרחב בו יתאפשר מימוש הפוטנציאל האנושי על כל צורות ההתארגנות שלו.

משמעות ההתמודדות עם החרדה מאיבוד המקום הפרטי דרך התנהלות המקדשת את הגרנדיוזיות מבטאת את הוויתור של העצמי על ראיית  האחר כסובייקט, או במילים אחרות ויתור על האתיקה במערכות יחסים. אולם, האם אין ויתור על האתיקה משמעותו קץ האנושיות?

האין התכלית האנושית היא לפתח את האתיקה עד למקום בו הדיאלוג שבין הפרט לחברה יהווה את המצע האופטימלי להתפתחותו של העצמי האישי והקולקטיבי?

אינני יודע מה השתבש בדרך, אך ברור לי כי מה שאנו עדים לו וחווים אותו היום כהעדר זולתיות הינו תוצאה וביטוי של  שבר בעצמי הקולקטיבי שכונן את סיומה של התקופה המודרנית. הפצעתם של קולות עוצמתיים בחברה המודרנית שקצו במגבלות של אותה הגות חברתית והתחילו את התנועה לעבר הפוסט מודרניזם כפי שהוא מבוטא כיום במלוא עוצמתו.

להבנתי, שבר זה היה המנוע מאחורי  התנועה הקוטבית שהובילה לשבירה של כמעט כל מוסכמה קולקטיבית מודרנית והובילה לערעור של הנחות היסוד החברתיות שכוננו את ההוויה החברתית העכשווית. לאור החרדה הניכרת היום סביב היכולת לתת אמון באחר ולחוש כלפיו זיקתיות אני יכול לשער כי נוצרה אכזבה קשה ואיבוד אמון באחר כשם קוד לקולקטיב. נראה כי ההוויה החברתית כשלה ביכולת לתת מענה מספק ללא קונפליקטים מאז'וריים לכלל צרכי העצמי הפרטיים שיצרו את הקולקטיב וביקשו את מקומם, שבר שמבטא חוויית חוסר אתיקה מצד הקולקטיב ביחסו לפרט אשר דחף אותו למרבה העצב לכונן בעצמו את עצמיותו ללא המבט המכונן של הקולקטיב.

תהליך זה הוא מכאיב ומרשים בעוצמה כמעט בלתי ניתנת לעיכול כשהוא שקול למצב בו ילד, בהיעדר סביבה מאפשרת כמצע התפתחותי, נאלץ לגדל את עצמו, מכאן גם גודל ההישג ומכאן גם גודל השבר, האכזבה והחרדה.

חווית חוסר הנראות והסירוס של פרטים רבים כל כך שהזינו את התנועה ההתפתחותית של התהליכים החברתיים הובילו לכינון של מבנים חברתיים מפצים (בהעדר זולת או קולקטיב שיעשה זאת עבורם כפי שקורא במצב אידיאלי) שאפשרו בסופו של דבר לעצמיים שונים לקחת מקום ועל הדרך השאירו לא מעט צלקות כטבעם הטראגי של מאבקים. ההישגים של הוויה זו הם כמעט ולא נתפסים, הם חתומים על תהליכים מהפכניים במבנים חברתיים ששלטו במשך אלפי שנים בהוויה האנושית, מהפכות חברתיות במעמד האישה, בקהילות שונות, שחיטה של פרות קדושות אשר במשך דורות הקריבו את צרכיהם של פרטים וקהילות שלמות לשם תחזוקתם, בנייתן של אפשרויות זהותיות מורכבות ברמה הפרטית הקבוצתית והקולקטיבית ועוד הישגים רבים הם בעלי חשיבות אדירה בכינונה של אתיקה אנושית, אולם, להרגשתי השנים האחרונות מבטאות את הרדיקליות של התנועה ההתפתחותית מקוטב אחד שהחזיק קולקטיביות מסרסת של פרטים אל אינדיווידואליות מסרסת של קולקטיביות.

כטבעם של מבנים מפצים, כטבען של מהפכות, כטבעה של התפתחות המבוססת על טראגיות וחווית חוסר קשה, הם גוררים איתם מחירים וכיום למרבה הטרגדיה המתמשכת, ממש כהעברה בין דורית חברתית, נראה כי הגולם קם על יוצרו וכוח עצום שהוזן מדלק אתי מרגש ומרשים הפך כקורבן שהזדהה עם תוקפו ללא מווסת, מסרס, לא אתי בעליל ובעיקר מאיים לכבות את ניצוץ התקווה להמשך ההתפתחות האתית האנושית.

הרצון להוביל למקום אתי בו יינתן מענה חברתי לצרכי הנראות והאידיאליות של כלל הפרטים המרכיבים את הקולקטיב הוביל לשבר חברתי נוסף וחמור אשר אינו מצליח להתארגן כקולקטיב בעל זהות קוהסיבית, הוא למד להחזיק חוויה השרדותית, כואבת ובודדה המסתכמת במוטו הלוחמני: אם אין אני לי מי לי.

כשמנסים להקיש מהגות זו על תופעת המנהיגות, ותחת הנחת היסוד שלמנהיג יש אחריות אתית לרווחתו הנפשית של מונהגיו, הרי שבעת הנוכחית יכולה להשתמע המסקנה אשר רואה בציווי האתי להתכווננות אל האחר כדרישה קשה מדי למימוש לאור הוויתור על צרכי עצמי והעדר התגמול המאדיר. הרצון להיות סלב או כוכב או בעל אלפי עוקבים ולייקים הפך להיות מושא השאיפה של מרבית התרבות המערבית, ערכים בדמות התוצאה היא העיקר, המצוינות היא הערך המוביל והתמורה מגיעה מניצחון בתחרות על חשבון מי שלא סיפק את הסחורה או לא התאים את עצמו לסביבה המשתנה, הם השולטים בהוויה.

הנחת היסוד המפחידה בדמות "זה או אני או האחר" הינה התפתחות כנראה הכרחית לאור המצב החברתי הקודם, אך מהווה שינוי טרגי ורגרסיבי למוטו הקודם של אם אין אני לי מי לי. בעוד המוטו הקודם החזיק לקיחת אחריות אישית על גורלי וייאוש מהזולת שיסייע לי בכך, הרי שההקצנה הנוכחית הופכת את הזולת לא ככזה שאדיש למצבי, אלא כגורם המחולל את רעתי בכל תחום בעל חשיבות לכינון העצמיות שלי (גיאוגרפית, כלכלית, תרבותית דתית ג'נדריאלית, לאומית, עדתית ועוד ועוד).

צרכי העצמי שלי הם בהכרח על חשבונו של האחר וכמובן שגם ההפך, על כן כל שנותר לי לעשות הוא להעלימו במלחמת קיום חברתית אלימה חייתית ורוויית חרדה קיומית.

הסלב בתפקיד המנהיג החברתי החדש, הוא הדמות לחיקוי של השיח החברתי, הנראות היא כאמור מושא הערך וכאשר התוצאה תקבע את הקיום, הרי שהמהות, הדרך והערכים מקבלים חשיבות משנית אם בכלל. באופן הזה נרמסת הזולתיות ונדחקת מחוץ למעגל השאיפות הגלויות. כך מתרחקת האתיקה אט אט ממרכז הבמה החברתית מובסת מחרדה סביב נוכחות האחר ומהצורך המנופח לנראות והערכה שחוזרים לצערנו כיום אל האנושות כצונאמי של שנאה, כעס ותוקפנות.

המקום שבו לא מתאפשרת חוויה אחדותית מבלי שמשהו ירגיש מוקצה, רמוס, דחוי קורבן או לחילופין תוקפן, קיצוני, יהיר וכ' הוא האינדיקציה החזקה ביותר כי המנהיגות אינה מצליחה להחזיק שלם אחד. זהו הסימן שהגיע המקום בו נדרש אומץ הלב המנהיגותי שיעז להוביל למקום טרנספורמטיבי בהוויה השלטת, מקום שהוא מחוץ למבנה החברתי הקיים ואינו בתוך הרצף המוכר שבין הפרטי לקולקטיבי, מקום שכרגע לא נראה  אפשרי אולם קיים כחלום קמאי בתודעה האנושית מחכה לאחד שיבוא ויכונן אותו כילד הממתין לאחדויות עם הוריו. כולי תקווה שהבשילה השעה לשינוי שיצמיח את המנהיגות הבאה כשם שהפציעו לחברה: מרטין לוטר קינג, נלסון מנדלה, גנדי,  אולי גם גורבצ'וב ועוד רבים בהיסטוריה האנושית. מנהיג שיחזיק את האתיקה כמצפן המרכזי, יוביל  את החברה למקום בו תתעורר התקווה ועימה המצע לקיום שלם אחד שיאפשר  את מימוש הפוטנציאל האנושי הפרטי והקולקטיבי.

מאחר ואי אפשר שלא לחשוב על המנהיגות כמעצבת חברה ולא רק כתוצר שלה ארצה לטעון שאולי רק כאשר המנהיגות תדע ותוכל לוותר על צרכיה לטובת האחר כשהלה זקוק לכך, יוכלו המונהגים לעשות את אותו הדבר כלפי אחרים. אין כוונה וגם לא רצון לגרום למנהיג לוותר לגמרי על צרכיו הנרקיסיסטים הנדרשים הן ברמה האנושית הבסיסית ובוודאי בכדי להצליח להחזיק בעמדה מנהיגותית, יותר מזה, המונהגים אף צריכים את מנהיגם מואדר בהרבה מהמקרים, וזקוקים להיות מסוגלים להעריץ אותו לשם כינון עצמיותם כפי שילד צריך בשלבים מסוימים להעריץ את הוריו. אולם במקביל, על המנהיג לדעת לזהות ולכונן התייצבות אשר מרוקנת את עצמה מצרכי האדרה לשם כינונו של האחר, כהורה אשר אינו עושה שימוש בילדיו למימוש צרכיו הפגועים שלא סופקו. רק כאשר המנהיגות תצליח להתקיים ולכונן את עצמה עם צורך נמוך בהאדרה יוותר מקום גם לתהליכים עמוקים ואתים להוות מקור להזדהות. רק כאשר המנהיגות תצליח להיות מוזנת לא רק ממימוש צרכי הנראות שלה אלא ממימוש האתיקה וההנתנות לאחר, יוכלו גם המונהגים לכונן את עצמם באותו האופן. אני חש יותר ויותר כי זה צריך להיות חץ הצפון האנושי והמנהיגותי בתקופה זו  העומק, ערך התהליך ובעיקר האתיקה המכוננת את האחר צריכים להוות את הצפון שממנו תפתח הטובה.

הצורך להתחבר למשהו שהוא לא אני, שהוא מעבר לי, שהוא גדול מהאני הפרטי טבוע עמוק בדי אן אי האנושי ומלווה את ההיסטוריה מראשיתה, האחר כפי שהוא מקור לאיום כאשר אינו מכונן הוויה אתית הוא גם מקור לאמונה, לכוח, לזיקתיות ולערך, תשאלו כל אחד שהולך להופעה סוחפת ביחד עם עוד אלפי מעריצים, או קבוצת חיילים שעושה מסע מתיש יחד או קבוצת מתפללים בשיאו של חג. המפתח נמצא ביכולת של ההנהגה להתמיר את החרדה והתוקפנות המתעוררת מאיבוד המקום הפרטי לחמלה אמפטיה וראיית האחר כמכונן שלי ולא כאיום עלי, האחר כחלק ממני ולא אחר הנפרד ממני. בכדי שזה יקרה על המנהיג להיות בתנועה שבין נסיגה לעמדה המאפשרת לאחר לכונן את עצמו לבין תנועה קדימה שמאפשרת לאחר להיות מכוננת על ידו, כלומר להצליח לנוע בין מצב עצמי גרנדיוזי למצב עצמי זולתי. את האתגר הזה ניתן לתמצת בשכלול קטן של משפט הפתיחה של אמרסון ולומר:

GREAT LEADERS ARE WILLING TO BE LITTLE AND BIG WHEN NEEDED

עמנואל לוינס

עמנואל לוינס הפילוסוף הצרפתי יהודי, חבול ופצוע מטראומת השואה כתב על  הכלב בובי, בובי היה כלב עזוב שהסתובב במחנה העבודה בו שהה  כאסיר , בובי, כך כתב לוינס היה היחיד בסביבתם שאפשר להם לשמר את החוויה של היותם בני אדם, את מבטו הספונטני המתעורר של כלב הרואה את אדוניו , כונן גם בובי  למראה  האסירים עת חזרו מיום עבודות הפרך, היה זה מבט הפוך מזה הממית של הצורר הנאצי, צורר אשר ראה מולו תתי אדם וכך גם יצר אותם ככאלו במבטו. מבט צורר אשר הפך עם הזמן את האדם לכזה גם בעייני עצמו. למרבה האירוניה והטרגיות בעוד בני האנוש התנתקו מאנושיותם ופעלו באפקטיביות רבה נעדרת קמצוץ אתיקה היה זה מבטו האנושי והאתי של בובי שהשיב את חווית האנושיות לאסירים, מבט אנושי אשר אפשר לאותם אסירים לחוות את עצמם שוב כבני אדם, תתי אדם ששבו להיות קיימים כבני אדם, שכן כאלו הם היו בעייני בובי.

הסיפור המזעזע והכל כך נוגע ללב הזה מכתיב את העמדה האתית של לוינס שהבין שפילוסופיה ללא אתיקה יכולה להסתיים במתן לגיטימציה להגויות כמו הנאציזם ושמהפכות גם אם תכליתן מחזיקה באתיקה כשם שהנאצים כוון לשקם את העצמי הגרמני הפגוע ממלחמת העולם הראשונה, הרי שניתוק מרוח אתית המחוננת את התהליכים, השיח וההוויה החברתית, יכול להוביל למחיקת האנושות. באותו ההקשר ניתן לומר על הפוסט מודרניזם והמצב החברתי הנוכחי, כי חרף ההישגים האתים של המהפכה הפוסט מודרנית, אנו נמצאים כיום בהוויה נעדרת אתיקה, הוויה שעלולה להוביל לפגיעה קשה בקיום האנושי של החברה הישראלית. כולי תקווה כי לא נצטרך להגיע למקום הווייתי כל כך בלתי אפשרי בכדי להוליד מחדש את ההבנה הבנאלית אך הכל כך קשה למימוש של האחריות האתית של כל אדם בראיית האחר בריאתו והחייאתו האנושית. לוינס  מול צורר מנותק צלם אנוש נטול אנושיות ומוקף במוות נטול חמלה הוליד תפיסה שמסמנת לאנושות את  הבשורה הכל כך ברורה ,בשורה שמצווה עלינו לגרום לכך שכל בן אנוש ירגיש אדם ובכך שכל אדם יהיה אדם.

מאת: טל בן עמי, עו"ס קליני פסיכותרפיסט ויועץ לפיתוח מנהיגות
מייל: talbenami@hotmail.com