על היכולת לאהוב
כתבה: טלי בורלא גלילי
לאהוב, האם זו יכולת נרכשת או מולדת? האם ניתן לפתח אותה?
למה מתכוון אדם שאומר שהוא אינו יכול לאהוב?
למה מתכוון הדובר בשיר "Giant love" כשהוא אומר שאינו יודע מהי אהבה?
היכולת לאהוב קשורה ביכולת להיות נאהב.
Giant heart/ The Angelcy
Oh my darling babe,
take me in your arms,
don't let me be a stranger.
Oh, I
wish I'd find
a giant heart to crawl up inside and sleep,
where everything is still,
where there is no more war,
where everything is one.
In your arms, where everything is one,
In your arms I shine.
I wish my heart was bigger,
It wouldn't get flooded,
I wish that I could love you all the time.
I don't know what love is,
but I know when I'm touched,
and it's never enough,
and it's always too much,
and your body's an island of warmth
in the cold ocean.
Carry me home when it starts to get dark,
carry me home when I run out of luck,
Carry me home when it's over.
(I wish that I could love you all the time)
But everyone dies alone.
I wish that I could love you all the time.
Oh my darling babe,
take me in your arms,
don't let me be a stranger.
Don't let me be a stranger
הדובר בשיר מתאווה ללב ענק, שיוכל לשכון בתוכו, האם הוא מתכוון לאהבה?
נדמה שהוא מתאווה לחיבוק
הכמיהה למישהו שיחזיק, יכיל ויחבק מוכרת לכולנו ופוגשת אותנו פה ושם על ציר הזמן
אך בשיר נשמע שיש כמיהה לחיבוק בראשיתי, לחיבוק סימביוטי
בו קיים אחד
ולא שניים
אין אני ואתה
חיבוק כמו של אם וילד מעורבבים
בלי טיפה של נפרדות או של זרות
אם אשר מכווננת לילדה, אוהבת אותו כל הזמן, קוראת את צרכיו ומתאימה עצמה באופן מושלם ומלא, בלי גבולות, בלי ניגודי אינטרסים, בלי מלחמות, התאמה טוטאלית
איזו תחושת שלווה וביטחון יש במצב הזה, "תחושה אוקיאנית" לפי פרויד
אך איזו אמא יכולה לאהוב באופן הזה כל הזמן (לכל חופשת לידה יש סוף...), ומזל שכך, כי עם הזמן הילד גדל ושואף לנפרדות, היכולת שלו לשאת תסכול של צרכיו מתפתחת, ובמקביל גם היכולת שלו לשאת נפרדות ולהכיר בקיומו של האחר ושל צרכיו.
אם הסימביוזה נמשכת ואין נפרדות, או שהיא נגדעת מוקדם מדי, הילד לא יכול לאהוב באמת,
כי בשביל לאהוב בצורה בוגרת צריך להיות מסוגל להכיר באחר, צריך שניים.
תאוריות פסיכולוגיות מסוימות עשויות להסביר את הקושי של הדובר בשיר לאהוב בקשרים המוקדים שלו עם אמו. יתכן שהחוויה הסימביוטית הראשונית שלו עם אימו נגדעה מוקדם מדי עבורו, או בקצב שלא מותאם לו, באופן שלא איפשר לו מקום לאחר, להכיר בו, כי הצרכים שלו עצמו לא סופקו ונותרו עוצמתיים מדי לוחצים.
לאורך השיר נשמעים שני קולות. בהתחלה כל קול נפרד וברור, ואז הם מתערבבים באופן מעט דיסהרמוני, לא מבחינת הצליל דווקא, אלא מכיוון שקשה לעקוב מה כל קול אומר. כדי לשמוע אחד, צריך להתעלם מהשני. כאילו יש מקום לקול אחד בלבד. ואז לרגע הקול הנשי נשמע לבד, ומשם יש הרמוניה נעימה, יש שני קולות נפרדים אשר מתמזגים באופן הרמוני בחיבוק אוהב.
אז מה קרה לקולות? איך התאפשר התהליך שהוביל לאהבה של שניים?
אחרי שהקול הגברי מביע את כמיהתו ללב ענק, הקול הנשי מביע את המגבלה שלו בלמלא את הצורך הטוטאלי, ומכאן מתחילה הדיסהרמוניה.
הקול הגברי מתעקש על הכמיהות שלו
ועל אף שהקול הנשי מבין אותו, מבין שהוא צריך אהבה טוטאלית, הוא לא יכול ליהנות מההבנה שלה, מהאהבה שלה, כי היא חלקית ולא טוטאלית כמו שהוא צריך
לא ברור שהוא בכלל יכול לשמוע אותה, לשמוע קול אחר...
בשלב מסוים הוא מגיע להכרה הכואבת בנפרדות ("כל אחד מת לבד") וחוזר עליה שוב ושוב ושוב
ומהמקום הזה, הנפרד, מתאפשר לו לשמוע את הקול הנשי שוב
להקשיב לו, וליהנות ממנו
בסוף השיר שוב עולה הרצון לא לחוש "זר" "אחר", להתמזג בחיבוק סימביוטי, אבל יש הרמוניה בין הקולות,
יתכן שהדובר בשיר לא יוכל להשתחרר לגמרי מהרצון להתמזג באופן סימביוטי, אבל אולי דרך התזוזה שעשה בקשר עם בת זוגו, הכמיהה להתמזגות הפעם היא ממקום בוגר יותר
קראו על אלקיסיתמיה - אנשים שמתקשים להרגיש
