אני רוצה לשתף את קוראי הבלוג בתחושותיי לאחר יום צילום ארוך לסרט תעודה של ערוץ 10, בנושא התמודדות של פליטי ריאליטי והמחירים הנפשיים שהם משלמים לפני, במהלך ואחרי התהליך התקשורתי.
נכתבו כבר הררי ביקורות על המניפולציות הגסות המתקיימות בתכניות הללו, על הצייט גייסט התקשורתי שמציע שקיעה תרבותית בחברה המערבית כולה, על האופיום להמונים וגם כמובן על נפגעי התכניות עצמן. אבל טור זה מתמקד דווקא בהיבטים של טיפול קבוצתי והתהליכים המקבילים בינו לבין ה-setting של תכניות אלה.
הסרט נעשה לטעמי ברמת מקצועיות מאוד גבוהה, וישודר במהלך הקיץ הקרוב בפריים טיים בערוץ. יוצרות ומפיקות הסרט איתרו כמה מועמדים שהסכימו להתראיין, אישית וקבוצתית, על מה שעבר עליהם לאורך הדרך. תפקידי כפסיכולוג היה להנחות תהליך קבוצתי לאורך שלוש שעות, שהתמקד במכנה המשותף בין המשתתפים, במפגש עם אחרים שחוו התנסויות דומות ושונות ובתיעוד של התהליך הדינמי שחווים פליטי ריאליטי לאחר סיום 15 דקות התהילה.
בעבר הנחיתי קבוצת תמיכה לנפגעי תכניות ריאליטי, שהתגבשה באופן ספונטני על ידי משתתפים שביקשו לעצמם מרחב להתמודדות עם הקשיים שפגשו לאורך הדרך. דומני שהסרט יאמר היטב את דברו ואני כבר בציפייה לראותו (עודכן ב-אוגוסט 19: צפו בסרט מציאות נושכת)
ואולם, ישנן שלוש נקודות אחרות שאני מעוניין להאיר כאן, עליהן אני חושב מאז אתמול. הראשונה היא הנטייה של המשתתפים לשחזר יחסים מוקדמים (בעיקר מבית ההורים) במהלך המשחק בתכנית ריאליטי. השנייה היא המשאלה העמוקה לברוח מהמציאות הקיימת לטובת פנטזיה נרקיסיסטית מושיעה. השלישית היא ההשפעה העצומה של הצילום עצמו על התהליך.
למעשה, יאלום מכליל את הפוטנציאל לשחזור יחסים ותיקונם כאחד הגורמים המרפאים הייחודיים לטיפול קבוצתי. ביון דיבר על "כל האמהות הרעות שנפגשות בחדר", משמע שבהינתן עמימות מספקת והנחיה סמכותנית, ישליכו המשתתפים את תכני עולמם הפנימי על 'הרחם' הקבוצתי - את כאביהם, את חרדותיהם, את חסכיהם ובעיקר את משאלתם הקמאית לתיקון.
מרתק היה לראות עד כמה גבוהה עצמת השחזור שחוו המשתתפים, ממש כמו בקבוצה טיפולית, במהלך צילומי התכניות. בכל אחת מהתכניות המדוברות, כמו "האח הגדול", "הישרדות", "הדוגמניות" ועוד, הצטרפו המשתתפים לקבוצה עם אנשים זרים ונאלצו להתמודד בתנאי חוסר ודאות וחוסר אונים עם התמקמותם במבנה הקבוצתי. כאשר מתווספות בתכניות הללו תחרותיות מובנית, הדחה של משתתפים אחרים וכריתת בריתות בשירות ההצלחה במשחק, מועצמת אף יותר הרגרסיה בקבוצה, תוך שהיא עוברת אמפליפיקציה והאצה גבוהות.
המשתתפים מתארים שימוש בפיצול של האגו כברירת מחדל. רובם פיצלו בין 'האני' האמיתי שלהם לבין דמות טלוויזיונית שאמורה לספק את הסחורה ולנצח במשחק. השימוש בפיצול כמנגנון הגנה מעניין במיוחד כי הוא מעלה סתירה פנימית: מחד, ברור למשתתפים שהם מייצגים דמות טלוויזיונית אד הוק לתכנית, ומאידך רובם רואים את עצמם בדיעבד ככנים ואמיתיים בעת הצילומים. רוב המשתתפים נשענו על הזדהות עם התוקפן, בין אם נשמע זה בקולו בחדר "האח הגדול" ובין אם כפה עליהם תנאים תזונתיים ירודים ב"הישרדות".
התבוננות על חייהם של המשתתפים במשפחות המקור עורר בי תחושה חזקה של משאלה לתקן את הדינמיקה הקיימת בתוכה גדלו. במלים אחרות, מעבר למשאלה החזקה להתפרסם, להרוויח כסף ולהצליח, מתקיימים התנאים המתאימים כדי לעודד את המשתתפים לבקש לעצמם גם שינוי בתפקידם המסורתי בבית. תהליכים אלו הביאו גם למפח נפש. תופעות כמו שעירות לעזאזל, חרם והדרה הופיעו אצל משתתפים ספציפיים, דווקא אלה שתפקיד הקורבן מוכר להם. הרי כדי לעבור את התהליך השפיר נדרש טיפול פסיכולוגי ולא תכנית ריאליטי רעבה לרייטינג.
תודה על הקריאה,
איתן טמיר
נכתבו כבר הררי ביקורות על המניפולציות הגסות המתקיימות בתכניות הללו, על הצייט גייסט התקשורתי שמציע שקיעה תרבותית בחברה המערבית כולה, על האופיום להמונים וגם כמובן על נפגעי התכניות עצמן. אבל טור זה מתמקד דווקא בהיבטים של טיפול קבוצתי והתהליכים המקבילים בינו לבין ה-setting של תכניות אלה.
הסרט נעשה לטעמי ברמת מקצועיות מאוד גבוהה, וישודר במהלך הקיץ הקרוב בפריים טיים בערוץ. יוצרות ומפיקות הסרט איתרו כמה מועמדים שהסכימו להתראיין, אישית וקבוצתית, על מה שעבר עליהם לאורך הדרך. תפקידי כפסיכולוג היה להנחות תהליך קבוצתי לאורך שלוש שעות, שהתמקד במכנה המשותף בין המשתתפים, במפגש עם אחרים שחוו התנסויות דומות ושונות ובתיעוד של התהליך הדינמי שחווים פליטי ריאליטי לאחר סיום 15 דקות התהילה.
בעבר הנחיתי קבוצת תמיכה לנפגעי תכניות ריאליטי, שהתגבשה באופן ספונטני על ידי משתתפים שביקשו לעצמם מרחב להתמודדות עם הקשיים שפגשו לאורך הדרך. דומני שהסרט יאמר היטב את דברו ואני כבר בציפייה לראותו (עודכן ב-אוגוסט 19: צפו בסרט מציאות נושכת)
ואולם, ישנן שלוש נקודות אחרות שאני מעוניין להאיר כאן, עליהן אני חושב מאז אתמול. הראשונה היא הנטייה של המשתתפים לשחזר יחסים מוקדמים (בעיקר מבית ההורים) במהלך המשחק בתכנית ריאליטי. השנייה היא המשאלה העמוקה לברוח מהמציאות הקיימת לטובת פנטזיה נרקיסיסטית מושיעה. השלישית היא ההשפעה העצומה של הצילום עצמו על התהליך.
שחזור יחסים מוקדמים של נפגעי תכניות ריאליטי
מנחים ומטפלים קבוצתיים מודעים היטב לתופעה של שחזור יחסים מוקדמים בטיפול קבוצתי, עם ההזדמנות "להיוולד מחדש" ולחולל חוויה רגשית מתקנת לאורך הזמן הקבוצה. ואולם, עוד בטרם ניתן יהיה לדבר על תיקון, קיים הכרח להיווצרות של תהליך רגרסיבי רב עצמה בקבוצה, שהתרחשותו מהווה תנאי לשינוי מתקן.למעשה, יאלום מכליל את הפוטנציאל לשחזור יחסים ותיקונם כאחד הגורמים המרפאים הייחודיים לטיפול קבוצתי. ביון דיבר על "כל האמהות הרעות שנפגשות בחדר", משמע שבהינתן עמימות מספקת והנחיה סמכותנית, ישליכו המשתתפים את תכני עולמם הפנימי על 'הרחם' הקבוצתי - את כאביהם, את חרדותיהם, את חסכיהם ובעיקר את משאלתם הקמאית לתיקון.
מרתק היה לראות עד כמה גבוהה עצמת השחזור שחוו המשתתפים, ממש כמו בקבוצה טיפולית, במהלך צילומי התכניות. בכל אחת מהתכניות המדוברות, כמו "האח הגדול", "הישרדות", "הדוגמניות" ועוד, הצטרפו המשתתפים לקבוצה עם אנשים זרים ונאלצו להתמודד בתנאי חוסר ודאות וחוסר אונים עם התמקמותם במבנה הקבוצתי. כאשר מתווספות בתכניות הללו תחרותיות מובנית, הדחה של משתתפים אחרים וכריתת בריתות בשירות ההצלחה במשחק, מועצמת אף יותר הרגרסיה בקבוצה, תוך שהיא עוברת אמפליפיקציה והאצה גבוהות.
המשתתפים מתארים שימוש בפיצול של האגו כברירת מחדל. רובם פיצלו בין 'האני' האמיתי שלהם לבין דמות טלוויזיונית שאמורה לספק את הסחורה ולנצח במשחק. השימוש בפיצול כמנגנון הגנה מעניין במיוחד כי הוא מעלה סתירה פנימית: מחד, ברור למשתתפים שהם מייצגים דמות טלוויזיונית אד הוק לתכנית, ומאידך רובם רואים את עצמם בדיעבד ככנים ואמיתיים בעת הצילומים. רוב המשתתפים נשענו על הזדהות עם התוקפן, בין אם נשמע זה בקולו בחדר "האח הגדול" ובין אם כפה עליהם תנאים תזונתיים ירודים ב"הישרדות".
התבוננות על חייהם של המשתתפים במשפחות המקור עורר בי תחושה חזקה של משאלה לתקן את הדינמיקה הקיימת בתוכה גדלו. במלים אחרות, מעבר למשאלה החזקה להתפרסם, להרוויח כסף ולהצליח, מתקיימים התנאים המתאימים כדי לעודד את המשתתפים לבקש לעצמם גם שינוי בתפקידם המסורתי בבית. תהליכים אלו הביאו גם למפח נפש. תופעות כמו שעירות לעזאזל, חרם והדרה הופיעו אצל משתתפים ספציפיים, דווקא אלה שתפקיד הקורבן מוכר להם. הרי כדי לעבור את התהליך השפיר נדרש טיפול פסיכולוגי ולא תכנית ריאליטי רעבה לרייטינג.
בריחה מהמציאות
משתתפים שמגיעים לתכניות ריאליטי, כך התרשמתי, מתמודדים עם משבר, אובדן לא מעובד, טראומה מהדהדת או דיכאון, ורואים בהשתתפות בתכנית מפלט פנטזמטי ממציאות קשה. פליטי הריאליטי שראיתי מדברים על תחושות שמזכירות התאהבות נרקיסיסטית, כזו שמפומפמת היטב על ידי ההפקה, על ידי תהליך מיון קפדני ועל ידי Build up של מתח רגשי שנבנה לקראת ההשתתפות. האנשים שפגשתי מדברים על שלוש נקודות בזמן:- לפני התכנית - סבל וכאב לא מעובדים.
- לקראת התכנית ובמהלכה - גיבוש פנטזיה גרנדיוזית הולכת וגדלה על הזדמנות בלתי חוזרת לשינוי משמעותי שיקרה בחייהם.
- לאחר התכנית: אכזבה, התפכחות והכרה בצורך למצוא את עצמם ולבנות את עצמיותם מחדש.
יותר מכל הזכירו לי המשתתפים, ולא במקרה, התנהלות מנטאלית של מכורים - בעיקר מכורים להימורים. המשאלה העמוקה היא לפתוח דף חדש, לשים את הכל מאחור ולתקן את מציאות החיים הלקויה בה הם חיים. המפגש שלי איתם בקבוצה היה עם אנשים שהתעוררו מחלום, מאוכזבים ופצועים, אך שמחים באמת בחלקם בהווה.
כוחה של המצלמה
מייקל אייגן מקדיש פרק בספרו "קשרים חבולים" לטיפול פסיכולוגי ולמצלמות. לי חשוב לציין כאן את התהליך המקביל שהתקיים בין הקבוצה שהצטלמה לסרט הדוקומנטרי לבין קבוצה שמצטלמת בתכנית ריאליטי. למצלמה יש כוח עצום. זה העומד מאחוריה, הבקיא, המחויך והמתורגל, הוא השולט הבלעדי במצטלמים. כמנחה קבוצה, נעתי בין תחושות של זעם כלפי "המצלמה" לבין משאלה לרצות ולעמוד בציפיות ממני. אני משער שכך מרגישים משתתפים בתכניות ריאליטי, הנעים בתנודתיות בין קצוות של כעס לריצוי, בין הזדהות עם התוקפן לבין הזדהות עם הקרבן.
עדכון 3.10.15:
בתכנית "בייק אוף ישראל", שתשודר בערוץ 10, נדרשים המועמדים לחתום מראש על ההצהרה הבעייתית הבאה:
"כל מועמד ו/או משתתף בתכנית מאשר, כי ידוע לו, כי השתתפותו בתכנית טומנת בחובה שינוי באורח חייו, ניתוק מלא או חלקי ממקורות התמיכה הטבעיים שלו (משפחה, חברים, עבודה, לימודים) וחלק ניכר מהגירויים החיצוניים אליהם מורגל. כל אלו, בנוסף לאווירה התחרותית והחשיפה התקשורתית, עלולים להוות גורמי דחק משמעותיים. ככאלה, הם עלולים להוות רקע להתפתחות משברים נפשיים משמעותיים, ולעיתים אף פיסיים. בהחלטתו להשתתף בתכנית הוא מבטא בחירה אישית שמשמעותה הסכמה מודעת לחשיפה לסיכון זה".
עדכון 3.10.15:
בתכנית "בייק אוף ישראל", שתשודר בערוץ 10, נדרשים המועמדים לחתום מראש על ההצהרה הבעייתית הבאה:
"כל מועמד ו/או משתתף בתכנית מאשר, כי ידוע לו, כי השתתפותו בתכנית טומנת בחובה שינוי באורח חייו, ניתוק מלא או חלקי ממקורות התמיכה הטבעיים שלו (משפחה, חברים, עבודה, לימודים) וחלק ניכר מהגירויים החיצוניים אליהם מורגל. כל אלו, בנוסף לאווירה התחרותית והחשיפה התקשורתית, עלולים להוות גורמי דחק משמעותיים. ככאלה, הם עלולים להוות רקע להתפתחות משברים נפשיים משמעותיים, ולעיתים אף פיסיים. בהחלטתו להשתתף בתכנית הוא מבטא בחירה אישית שמשמעותה הסכמה מודעת לחשיפה לסיכון זה".
תודה על הקריאה,
איתן טמיר
