יום רביעי, 24 ביוני 2015

כפר הנוער מנוף | הרצאה של איתן טמיר

התבקשתי על ידי הנהלת כפר הנוער מנוף להרצות בפני בוגרי הפנימיה, במסגרת יום בוגרים ביוני 2015.
בימים אלה אני מצטרף בשמחה להנהלת כפר הנוער ומקווה לתרום שם ממה שלמדתי לאורך השנים, במקצוע ובחיים. 



איפה אנחנו היום בוגרי מנוף?


איך ניתן להגדיר בכלל בגרות? 

מה קיבלנו כאן, איש איש והמתנות שלקח אתו, להתפתחותו לאורך החיים?

הגעתי כנער לכפר הנוער מנו"ף לפני 26 שנים, מעיר מגוריי ראשון לציון, לאחר שנה וחצי של תלישות ונתק. 


עשרת החודשים בהם שהיתי בכפר הנוער מנוף חוללו בי שינוי רב עצמה בחיי, כפי שוודאי חולל גם אצלכם.

קשה להקיף את עושר הלמידה והצמיחה האישית בהרצאה קצרה, ולכן אנסה לתמצת את הדברים באמצעות שלושה מקרים, הלקח שהפקתי מכל אחד משלושתם וההשלכות שלהם על חיי: 


פגיעות

במהלך שהותי בפנימיה לימדו אותי שני מורים מצוינים, אחים, בני הכפר שיח דנון. מאזן עכאווי לימד מתמטיקה וקאסם אחיו לימד אנגלית. מאזן היה דמות מכוננת בחיי מנו"ף, כאיש חינוך רב עשייה וערכים אישיים מפותחים. אבל הוא היה גם אחלה גבר: את גמר מונדיאל 1990 ראינו אצלו בכפר, עם ארוחה על האש, אחרי שנדחסנו 9 נערים בתוך הסיטרואן BX שלו (את הצרים יותר מיקם מאזן בבגאז'...).
היה בינינו קשר מצוין וקרוב, מתובל בהומור חד. אך לקראת סיום השנה התפתח ביני לבין מאזן ויכוח, שאינני זוכר את תוכנו. אני זוכר רק שהייתי מתוסכל וכעוס ובלהט הדברים קראתי לו "ערבי מניאק". 

מאזן התכנס, יצא מן החדר במבט כעוס ואני נשארתי עם תחושה שעשיתי משהו לא נכון. למחרת, בבית הספר מאזן ביקש לדבר איתי לבד. "הדברים שאמרת אתמול פגעו בי, חשוב לי שתדע", כך אמר. 
אני זוכר שהאמירה הזאת שלו החלה לגלגל אצלי את גלגלי השיניים של ההתפתחות הפנימית. התנצלתי והתחבקנו. המקרה הזה הולך אתי עד היום.

כולנו כאנשים בוגרים נאלצים להתמודד עם פגיעות בחיי היום יום ולהשתקם מתוך הפגיעה כל פעם מחדש: בזוגיות, בהורות, בחברות ובעבודה. בחייו של האדם הבוגר והבשל עוברת הפגיעה דיאלוג פנימי, שיח בתוך הנפש, שמטרתו להגיש לצד השני חומר קומוניקטיבי שאפשר לתקשר אותו, ולא התנהגות שצריך להתחרט עליה. אצל חלקנו פגיעה מעוררת תגובה אימפולסיבית מתוך האגו הפצוע, חלקנו מרגישים קורבנות ואחרים מוציאים את הכעס בדרך פאסיבית ותוקפנית. 
מבחינתי, ההתייחסות של מאזן אלי כפוגע הייתה רבת ערך. במקום להתנכר, להתרחק, לנטוש, לנקום או להיהרס, הוא ניגש ואמר לי בכנות את אשר על לבו. הפגיעה, במקום להיות הרסנית, הפכה להיות מקרבת ומצמיחה.

כל שני וחמישי אני פוגש פגיעה. אני בטוח שגם אתם. 
השאלה היא לא אם אנחנו נפגעים או לא, אלא איך אנחנו מתקשרים אל האחר את הפגיעה וצומחים מתוכה להעמקה של היחסים ולא להריסתם. מאז למדתי לדבר על מה שאני מרגיש. לפעמים אני חוטא כמובן ונופל לדפוסים אחרים, פזיזים יותר, אבל השנים וההתנסויות פותחים מרחב להיסוס, להשהיה ולעיכוב תגובות שהתפרצו פעם באופן אוטומטי.
הפחד מפגיעה חוסם אנשים מלצמוח. האומץ לתקשר פגיעה ולברוא משהו חדש ביחסים מאפשר לנו להתחדש ולגדול.  

חלקיות

יצחק גבע, או "גבע", מורי האהוב, איש קפדן ורציני, הציע לי להשתתף בחידון עליית הנוער בנושא עלייה ב'. 
לא היה לי מושג במה מדובר ובהתחלה סירבתי. אבל אז הגיע גבע עם ערימה של ספרים שהביא בכמה נאגלות לחדר שלי, ואמר לי בחיוך: 
"יש לך 3 חודשים להתכונן...". 
הרמתי את האתגר והלכתי אתו. 
במהלך שלושת החודשים שחלפו קראתי בכל שעה פנויה על אוניות מעפילים, על מחנות באירופה ועל חלקים בהיסטוריה הציונית שלא הכרתי, וגם לא הכי עניינו אותי. עניין אותי האתגר, השאפתנות לנצח, להוכיח, להשיג את המקום הראשון בחידון. לא ראיתי שום דבר בעיניים, רק את הספרים והמאמרים שגבע הביא. שעות על שעות מירקרתי, שיננתי ושקדתי, הפכתי בדברים, תיקנתי, שיפרתי, בחנתי וזכרתי. הכל כדי להגיע למקום הראשון. אחרי חודשיים היה סינון ראשוני. עליתי לגמר יחד עם 11 מועמדים מפנימיות אחרות. 

אל החידון הגעתי כמו אנציקלופדיה של עלייה ב', אי אפשר היה להתקיל אותי. אני זוכר שנסענו בטרנזיט של הפנימייה לירושלים, כל הקבוצה שלי וגבע. התיישבתי עם המועמדים בתוך אודיטוריום ענק, ודן כנר הנחה את החידון. כל קבוצה עודדה את המועמד שלה, גם אצלנו: מאחורה, בסוף האולם אני שומע צעקות "בני יהודה! בני יהודה!". לא היה ספק שאלה המעודדים של מנוף... 

אבל אז הגיעה האכזבה. שכחתי משהו, שאלה קטנה שהורידה לי כמה נקודות. אחר כך התערער לי הביטחון ועניתי תשובה טיפשית שהורידה לי עוד ניקוד. בסיום, הגעתי למקום השלישי וירדתי מהבמה מתוסכל וכואב. 

אני זוכר את השיחה עם גבע אחר כך: "החוכמה היא לא להגיע למקום הראשון, אלא דווקא למקום השלישי, אחרי שניסית והתאמצת"
באותו יום זה פחות דיבר אלי, אבל אל מול כמה מהאכזבות המהדהדות שסיפקו לי החיים לאחר מכן, זכרתי תמיד את דבריו של גבע על חשיבותו של המקום השלישי: בצבא (גדוד ולא סיירת), באוניברסיטה, בזוגיות. 
הפרפקציוניזם זהה מבחינתי לאוזלת יד ולחוסר אונים. 
אין בו שום דבר טוב. 
כשאדם בוגר מגיע להתחרות בתחום שלו, ואני חי היום בתחרויות מקצועיות כאלו ואחרות, עדיף שיחשוב על מה יש לו לתרום ולא רק איך לנצח את האחרים. 
לשאיפה הנרקיסיסטית להיות מעל כולם אין גבול. היא יוצרת מצג שווא של הצלחה, אבל תמיד יהיה מישהו טוב יותר, או צעיר יותר, או מוכשר יותר, ומוטב להבין את זה כחלק מכללי המשחק של החיים. גם אם זכית, בתפקיד, באהבת אישה, בהכרה או בפרסום, חשוב כל כך לדעת שהזכייה היא לא לתמיד, היא זמנית כמו כל הסיפור הזה שנקרא חיים, היא מחייבת עמידה על המשמר ונכונות לרדת במטרה לעלות לאחר מכן שוב. אי אפשר להיות תמיד במרכז, על הבמה, ולקבל את כל ההזנה הרגשית שאתה צריך. יש חלקיות בחיים האלה וצריך להסתפק בקיים. 
בשבוע שעבר הנחיתי כפסיכולוג בחיפה קבוצה של פליטי תכניות ריאליטי, במסגרת סרט דוקומנטרי שצולם לערוץ 10. 
קשה לתאר כמה כואב לאנשים שהתפרסמו  בטלוויזיה ונאלצו אחר כך להסתפק ב-15 דקות של תהילה. 


תעוזה 

בתחילת השנה דילגנו, אחד השותפים לקבוצה ואני, מבעד לחלון באמצע הלילה ויצאנו לשזוף את עינינו בעיר עכו ובחופיה המרהיבים. הסתובבנו כמו טירונים שיצאו לאפטר, מרגישים את הרוח בפנים ונהנים כמו שנערים בני 15 נהנים מלילה לבן ומלא הרפתקאות. 
לא אלאה אתכם בפרטים, אך אציין שלאחר כמה שעות פגשה אותנו ניידת משטרה ונלקחנו לתחקור בתחנה המקומית. 
זה היה מתסכל - לא עשינו שום דבר רע חוץ מלברוח קצת מהפנימייה, והנה מחזירים אותנו לשם באוטו עם צ'קלקה. 

ציפיתי לתגובה חמורה של הרכז והמדריכים. אבל ההתייחסות הייתה דווקא שונה. הייתה שם כמובן ביקורת בעניין המשמעת והחומרה שבדבר, אבל היה גם חיוך של אמפתיה, הבנה וסליחה. 

דמיינתי אפילו קריצה... 

אז גם את התעוזה לקחתי אתי מכפר הנוער מנוף. החיים מכריחים אותנו לקבל החלטות מפחידות: ממעבר דירה, דרך פתיחת עסק ועד אפילו גירושים. 
השאלה תמיד נשארת פתוחה: מה היה קורה אילו הייתי בוחר בדרך השנייה במקום בדרך הראשונה... ואין תשובות כי מה שנבחר נבחר ואין דרך לסובב את מחוגי השעון לאחור. 
זה שמעז הוא זה שחי, זה שנמנע גוזר על עצמו לחיות בצל. 

דודו טסה שר: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה.." ואני אתו בעניין הזה. נהניתי באותו לילה, כמו בהרבה בחירות שהמשכתי לעשות בחיים, חלקן הניבו שמחה וחלקן הביאו חרטה, אבל מי שמתעקש לחוש את משב הרוח הנעים והמלוח של חופי עכו בשעה שלוש בבוקר חייב לקחת סיכון ולהעז.  

תודה רבה. 


איתן טמיר





Google


איתן טמיר - כפר הנוער מנוף
Rated 5/5 based on
3 reviews





מנוף שמה לה ליעד לטפל בבני נוער אשר נשרו ממערכות הלימודים הפורמאליות לפתח את כישוריהם האישיים, החברתיים והלימודיים ולהחזיר אותם למרכז החברה עם כוחות וידע אשר יאפשרו השתלבות שוויונית בחברה הישראלית, בתחומי ההשכלה העיונית המקצועית חברתית, אישית ותעסוקתית
ד.נ. אושרת, מיקוד 25200

כפר נוער מנוף

ישראל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

איך להתמודד עם בריונות ברשת?

כיצד להתמודד עם בריונות ברשת? במאה ה-21 בריונות אינה מוגבלת יותר לכיתה וחצר בית הספר. בריונות רשת יכולה להתרחש בכל מקום וזמן ...