מהי תרפיה במוסיקה?

כשמישהו אומר לך שהוא עצוב זה לא דומה למישהו שמנגן לך איך הוא עצוב. לא בשבילו ולא בשביל השומע. להקריא שיר או לשמוע קריינות שלו זה לא כמו לשיר אותו או לשמוע מישהו שר.   

מה ההבדל?

המוסיקה היא שפה אחרת. היא משפיעה על הרגשות, על הגוף ועל המוח בצורה ייחודית. לא מזמן שמעתי על מחקר שמצא כי מוסיקה עצובה גורמת להפרשה של הורמון הגורם לנו תחושת נחמה, מה שמסביר מדוע  אנשים נמשכים למוסיקה עצובה. מוסיקה במשקל 3 רבעים גורמת לנו לנוע בסיבובים (כמו ריקוד הואלס), כל צליל מורכב מסדרה של צלילים עיליים הבונים סולם שלם שרובנו לא שומעים, האם זה מקרי?
מוסיקה הנחשבת גדולה וחשובה בעינינו נושאת בחובה משמעות עבורנו, לעתים היא מסמלת או מזכירה חוויה חשובה, מאפשרת לנו חוויה רוחנית של אחדות השראה ופליאה, משנה את מצב הרוח או משקפת אותו (השיקוף עצמו יכול לשנות את מצב הרוח). מוסיקה עוזרת לנו לתפקד במצבים שונים (ניקיון הבית, למידה, מנוחה או אימון ספורט). נגן המוסיקה שלנו (ה-mp) נושא הרבה מידע אודותינו.

איך טיפול במוסיקה עובד?

בראייה טיפולית, המוסיקליות היא תכונה אנושית מולדת ומשקפת את יכולתו של האדם להגיב למוסיקה וליהנות ממנה. לכן, בניגוד לתפיסה התרבותית הרווחת, כל אחד יכול לעשות מוסיקה, גם אם הוא לא 'מוצרט'.  

הבחירות המוסיקליות שלנו הן חלק מהזהות שלנו ויש להן קשר לתכנים מודעים ולא מודעים. אותו דבר נכון לגבי ההבעה המוסיקלית שלנו. לכל אחד המוסיקה שלו. במוסיקה של המטופל באים לידי ביטוי תחושותיו ורגשותיו 'כאן ועכשיו' וגם דפוסים חוזרים המאפיינים אותו. המוסיקה של המטופל יכולה להיות זורמת, מהססת, כוחנית, מאפשרת, מתוכננת, ספונטנית, אימפולסיבית וכו', ויכולים להיות בה רגשות עצב, כעס, פחד, שמחה או עירוב של רגשות וכד'.

בזמן נגינה נראה צדדים שלא הכרנו באישיות המטופל ונחווה את המטופל בדרך נוספת, צלילית, קרובה יותר. נשמע מאפיינים של עוצמה, מהירות, מנעד, מקצב, משקל, ארגון, רגש ונראה את תגובותיו לכל אלה.  

בטיפול במוסיקה, המוסיקה יכולה ליצור שינוי תרפויטי גם ללא שימוש במילים. המטפל והמטופל יכולים לשחק ו'לדבר' ביניהם באמצעות צלילים. באלתור קליני למשל, הליווי שמספק המטפל יכול להחוות כקרקע בטוחה ותומכת עליה יעז המטופל לאלתר ולהביע את עצמו במגוון דרכים. המטפל יכול להזרים 'דם חדש' למוסיקה המבטאת חרדה, נוקשות או תבניתיות, לכוון את המטופל לכיוונים חדשים ע"י רעיונות מוסיקליים חדשים, ולהיפך -  לייצב את המטופל כאשר הוא חסר סדר וארגון פנימי, למשל ע"י מתן נוכחות חזקה של פעמה קבועה.

כאשר מנגנים יחד יש סולן ויש מלווה, יש אפשרות להחליף תפקידים, יכולים להתפתח מאבקי כוח, אפשר להשלים אחד את השני, לחקות או לשנות, להתכוונן לרגשות האחר, לשקף או להרחיב רעיונות אחד של השני.  

שטרן מדבר על האינטראקציה הווקאלית ('שפת אימהות') בין אם לתינוק. בשלב התפתחותי זה האם והתינוק יוצרים אלתורים 'מוסיקליים' משותפים בעלי מאפיינים קצביים ומלודיים. בשלב התפתחותי זה התינוק מפתח יכולת למשחקיות וספונטניות, יכולת הבנה רגשית של מצבים, יכולת להיות עם האחר ללא מטרה, יכולת ליהנות מקשר. כל אלה יכולות שנפגעות אצל מטופלים רבים ובאמצעות נגינה משותפת עם המטפל ניתן לחזור לשלבים מוקדמים אלה ולחוות אותם בצורה מתקנת.

תהליכי היצירה בטיפול במוסיקה תורמים רבות לחוויה של העצמה אצל המטופל יחד עם פיתוח של גמישות פסיכולוגית. היצירה במוסיקה מאפשרת הבעה עצמית של רגשות ורעיונות (גם מילוליים בצורת שיר) והיא גם מובילה להתנסויות רגשיות חדשות ולשינוי. בזרימה של אלתור מוסיקלי למשל, רעיון יכול להוביל לרעיון אחר ולחוויה רגשית אחרת. ביטוי נוקשה יכול לקבל גמישות, סגור יכול להיפתח. מה שקורה במוסיקה הוא מראה למה שמתרחש בפנים. ככל שהיצירתיות וההבעה במוסיקה מתרחבות יותר כך מתרחבות אצל המטופל גם יכולות רגשיות, קוגניטיביות והתנהגותיות.

יריב טגנסקי, מטפל במוסיקה ופסיכותרפיסט קוגניטיבי-התנהגותי