יום ראשון, 18 בדצמבר 2016

מבחן רורשאך

איך עובד מבחן רורשאך?


אפרת גינס פיינסר, פסיכולוגית קלינית מדריכה

מבחן כתמי הדיו של רורשאך הוא מבחן אישיות השלכתי הכולל 10 כרטיסים של כתמי דיו (חמישה מהם בשחור לבן וחמישה כוללים צבע). המבחן פורסם בשנת 1921 ע"י הרמן רורשאך, פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר שוויצרי, אשר פיתח את הכלי האבחוני בהשראת התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. בתחילת דרכו הוא בדק את תגובותיהם של חולי סכיזופרניה לכתמי הדיו, בהשוואה לתגובות של אנשים שאינם מאובחנים כחולי נפש. הוא גילה שיש שוני משמעותי בדפוס התגובות בין שתי קבוצות אלו. רורשאך ניתח וציינן את התגובות לכתם הדיו לא על בסיס התוכן שלהם, אלא על בסיס מאפיינים אחרים של התגובה, כגון מיקום, התייחסות לצבע, לצורה וכד'.  במהלך המאה ה-20 מבחן הרורשאך הפך למבחן הפסיכולוגי הנפוץ ביותר. אך למרות הפופולאריות הרבה שלו בקרב קלינאים הוא זכה לביקורות רבות והיה שנוי במחלוקת.



הרורשאך במובנו הבסיסי ביותר , הוא משימה של קבלת החלטות, המספקת תמונה של הפסיכולוגיה של האדם אשר מבצע אותו ורמה מסויימת של הבנה של התנהגותו של האדם בעבר ובעתיד. דמיון ויצירתיות אינם מרכיבים הכרחיים במשימת הפקת התגובות, למרות שאין ספק  כי השימוש בדמיון עשוי להעשיר את התגובה.





בעבר היו מספר מערכות שונות לציינון הרורשאך, דבר שיצר חוסר אחידות וחוסר מהימנות בפרשנות של תוצאות המבחן. אקסנר, בעקבות מחקר השוואתי מקיף שערך בשנות ה-70,  לקח על עצמו ליצור מערכת ציינון כוללנית ומקיפה אשר בעת הזו היא הנפוצה ביותר בשימוש.


כאשר מעבירים לנבדק את מבחן הרורשאך מציגים לו כרטיס שעליו מופיע כתם דיו ומבקשים ממנו לומר "מה זה יכול להיות?" התגובה של הנבדק נרשמת כלשונה ומצוייננת בשלב מאוחר יותר ע"י המאבחן. במידה והנבדק מגיב לקווי המתאר של הכתם (לצורה), אקסנר מניח שמתרחשת מעט מאוד השלכה, אולם במידה והאדם מוסיף/מעשיר את תגובתו בעוד מאפיינים, ניתן להניח שמתרחש תהליך השלכתי, שבו האדם מספר למאבחן משהו על עצמו או על חייו, מאחר והוא הולך מעבר למאפיינים של הכתם עצמו.


לאחר שהאדם סיים לתת תגובות לכל אחד מעשרת הכרטיסים של הרורשאך, המאבחן יראה לו שוב את כל הכרטיסים, יקריא לו את תגובותיו ויבקש ממנו לעזור לו לראות מה הוא ראה וכיצד ואיפה בכתם הוא ראה את מה שראה בתגובתו המקורית. זאת על מנת שהבודק יוכל להבין ולקבל פירוט מדוייק של התגובות ובהמשך לציינן את התגובות באופן מדוייק ככל האפשר.


ציינון מבחן הרורשאך הוא מורכב ודורש הכשרה נרחבת ונסיון בהעברת המבחן, רק פסיכולוגים מיומנים ומוסמכים יכולים לפרש את תוצאות המבחן. לכן לכל מבחן "כתמי דיו" כללי, שניתן למצוא באינטרנט או שמועבר על ידי איש מקצוע אחר אשר אינו פסיכולוג, יש משמעות ותוקף מעטים.


שיטת הציינון של אקסנר מתייחסת לכל אספקט בתגובה, החל מהמיקום שלה, התוכן של התגובה, השימוש בצבע הכרומטי או שימוש בצבע הא-כרומטי (שחור, אפור, לבן ), האם יש תנועה בתגובה, השתקפות, ועוד... מה מידת הפופולאריות של התגובה, עד כמה היא תואמת למאפייני הכתם, עד כמה התגובה מורכבת.


ברגע שציינון התגובות הסתיים, ניגשים לפרש את הממצאים, הפרשנות אינה מתבססת על תגובה יחידה, אלא על אינטגרציה של הממצאים מכל התגובות שנתן הנבדק. המאבחן יבדוק קודם כל שהמבחן תקף, בהמשך הוא יבחן את הטולרנטיות/עמידות של הנבדק למצבי דחק, מה המשאבים הפסיכולוגים הזמינים לנבדק להתמודדות וזאת ביחס למידת הלחצים שמופעלים עליו באותו זמן.


בהמשך המאבחן יבדוק את התפקוד הקוגניטיבי של האדם, את רמת הדיוק התפיסתי שלו, את הגמישות המחשבתית שלו וכמו כן עד כמה הוא יכול לווסת ולשלוט בביטויי הרגש שלו, מה רמת השאפתנות של האדם, התפיסה העצמית שלו ומה מידת העניין שלו ביחסים עם הזולת. ישנם גם מדדים/סולמות נוספים אשר מטרתם להעריך חשיבה אובדנית, דיכאון, סכיזופרניה ועוד.  


הרורשאך אינו כלי המספק תובנה מאגית לנפש האדם. הוא כלי אבחוני השלכתי, מבוסס מחקרית, המספק תמונה מקיפה על עולמו הפנימי של האדם, על המניעים החבויים, על הסוגיות שמעסיקות את האדם ומפעילות אותו ועוד, וכל זאת על סמך תגובתו לעשרה כתמי דיו, שמוצגים בפניו. דרך התגובה שלו לכרטיסים, אנו למעשה יכולים לעקוף את השליטה המודעת ולקבל מהאדם עוד אינפורמציה משמעותית אודות עצמו.




יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

מהי הטיית האישוש? | Confirmation bias

הטיית האישוש / הטיית האישור


מהי הטיית האישוש?

אין אדם שלא נתקל במצב בו הוא פירש אירוע באופן שונה משפירש אותו אדם אחר. לעיתים, אנו מתקשים להבין כיצד אחרים יכולים לראות את אותו האירוע באופן כה שונה מהאופן בו חווינו אותו אנחנו, להעניק לו המשגה שונה, משמעות שונה, על אף שחווינו את אותו האירוע בדיוק. לחילופין, ניתן לעיתים לראות בעיתונים שונים כי אותו אירוע פוליטי, או אירוע בעל משמעות חברתית כלשהי, הצטייר באופן שונה ולעיתים הפוך כתלות באוריינטציה הפוליטית של העיתון, והאג'נדה אותה מקדם.

יתכן כי הדוגמא הטובה והנגישה ביותר לכך היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ארוך השנים, בו פעם אחר פעם שני צידי הסכסוך חווים את אותם האירועים, אך מייחסים להם משמעות שונה. כל אחד רואה את הפגיעה בו, ואת התממשות ציפיותיו מהצד השני, אשר פגע בו פעמים כה רבות בעבר.
קיימים הסברים שונים לתופעה זו, בה אנשים מפרשים אחרת את אותו האירוע, ולכן גם מציירים אותו אחרת ומדווחים עליו באופן שונה.
אחד מהם, מתומצת במושג מוכר מתחום הפסיכולוגיה החברתית והסוציולוגיה- הטיית האישוש. הטיית האישוש (Confirmation bias)  היא נטייה (מאוד מבוססת מחקרית, יש לציין) לעבד ולפרש מידע חדש שמתקבל באופן שיהלום את הידע והאמונות הקיימות בקרב האדם. בהטיית האישוש, הנחות העבר והידע הקודם שלנו למעשה צובעים את האופן בו אנו רואים את העולם ומפרשים את החוויות החדשות שעוברות עלינו.
הידע, הדעות והאמונות שלנו לא משפיעות רק על האופן בו נעבד ונמשיג מידע חדש, כי גם לאיזה מידע נפנה מודעות מלכתחילה. מחקרים מראים כי אנשים נוטים לחפש מידע אשר מאשש ידע ואמונות קיימות והולם אותן, הרבה יותר מאשר שנוטים לחפש אחר מידע שמערער על האמונות הקיימות וסותר אותן. כמובן שמדובר במצב פרדוקסלי, שכן דווקא המידע ממנו אנשים נוטים להסיט את מבטם הוא זה שבכוחו לגרום לשינוי העמדה ולצמצום הפערים שבין הצדדים השונים בכל סכסוך.
חשוב להבהיר כי כמובן שאיננו מבצעים את הטיית האישוש באופן מודע, ומכאן שמה- "הטיה". הנטייה להעלים עין מהסברים סותרים איננה נובעת מכוונת זדון, כי אם מתוך פעולה אוטומטית ומורגלת. אחד ההסברים להטיה זו היא חסכנות קוגניטיבית, או עצלנות קוגניטיבית. למוחנו קל יותר להתמקד ולעבד מידע שמתיישב עם הסכמות הקיימות בראשנו, בעוד מידע חדש מצריך עיבוד איטי יותר וייתכן שיצרוך עבודה נוספת, כמו אדפטציה ועיצוב מחדש של סכמות קיימות. קל לנו הרבה יותר לחזק סכמה קיימת מאשר לשנות אותה, לפצל אותה או להפוך אותה למורכבת יותר. לכן, מוחנו באופן בלתי מודע, נמשך למידע הנוח, המתיישב עם הקיים ואינו מערער עליו.

הסבר זה, מחד עושה לנו "הנחה", אפשר לחשוב ש"ככה נוח למוח, וזה בסדר", אך חשוב להשתמש בו בכדי לפתח מודעות לתופעה, ואולי אף בכדי לשנותה. העובדה כי הטיית האישוש קיימת אינה מניחה לנו לתרץ בגינה את ההתבצרות בעמדתנו, להפך- המודעות לה מאפשרת לנסות להתגבר עליה, במיוחד במצבי רוגע ונינוחות, ופחות במצבים לחוצים ועמוסים קוגניטיבית.  

אז כיצד נוכל להתגבר על הטיית האישוש?

בראש ובראשונה, חשוב להפנות את הטלת הספק שאנו נוטים להפנות כלפי הצד השני- כלפי עצמנו. עלינו להיות מודעים לכך שתפיסת העולם שלנו עשויה לצבוע את אופן ההסתכלות שלנו על מקרים ספציפיים, וכן להיות מודעים לכך שאיננו אובייקטיביים. על כן, יש לבחון את עמדותינו, ולראות עד כמה הן מבוססות.
בשלב מתקדם יותר, עלינו לבדוק גם מה קורה בצד השני. אילו ביקורות מועלות כנגד הצד שלנו, על מה הן מבוססות, מה חושבים אנשים שאינם בדעה שלנו, ולמה הם חושבים כך. אומץ רב יותר, נדרש על מנת לפנות לצד השני, להתרועע עימו, על מנת להבין יותר את חווייתו וממה נובעת ראיית עולמו. אם ניקח שוב כדוגמה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אין הדבר אומר בהכרח לפנות לצד השני בסכסוך, ניתן למשל לקנות עיתון שצד זה מפרסם, לצפות במהדורת החדשות המייצגת אותו, במאמרי דעה של נבחרי הציבור שלו, וכיוצא באלה.

כל אלה, עשויים לגרום לדעותינו להיות קיצוניות פחות ומאוזנות יותר, אך גם אם לא, הן לכל הפחות יהיו מעט יותר מבוססות, ומעט פחות לוקות בהטיית האישוש.




סיכמה: יעל טל


המודל הביופסיכוסוציאלי | Biopsychosocial model

מהו המודל הביופסיכוסוציאלי ?




המודל הביופסיכוסוציאלי, אשר פיתח הפסיכיאטר ג'ורג' אנג'ל בשנות ה-80, הוא מודל המציע הסבר לשילוב גורמים המשפיעים על מצבו הבריאותי והנפשי של האדם.
הן בעולם הרפואה והן בעולם הטיפול הנפשי, נהוג היה לחשוב במשך שנים רבות כי חולי גופני קשור לגורמים פיזיולוגיים וביולוגיים בלבד, ואילו חולי נפשי קשור לגורמים נפשיים בלבד. המודל הביופסיכוסוציאלי מציע אינטגרציה בין מספר תחומים, מתוך הבנה שמרבית המקרים, מדובר בשילוב של גורמים היוצרים את מצבו הבריאותי והנפשי של האדם, וההתייחסות לגורם אחד מתוכם מפספסת את יחסי הגומלין שבין הגורמים השונים, אשר שילובם הוא האחראי העיקרי למצבו.
כפי שניתן להבין משמו, המודל גורס כי גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציאליים הם הכוחות הפועלים על האדם, משפיעים על בריאותו הגופנית, הנפשית ועל איכות חייו. על פי המודל, כאשר אנו מנסים לבחון את המקורות למכאוביו הנפשיים של האדם, לא די להתעמק בנפשו. יש לבחון את הסביבה בה חי בעבר ובהווה, וכן גורמים מתערבים ביולוגיים או בריאותיים אחרים. המודל מושתת על ראייה הוליסטית, של האדם כגדול מסך חלקיו. לא די בהתבוננות צרה על התלונה הספציפית עימה מגיע המטופל לטיפול, יש להתבונן על מכלול חייו בראייה רחבה יותר. כאמור, לרוב, יחסי גומלין בין הגורמים השונים אליהם מתייחס המודל יוצרים יחד, ולא לחוד, מצב נתון.
הגורם הביולוגי במודל אינו מתייחס רק לביולוגיה, כי אם לתפקוד הגופני באופן כללי. על פי המודל, חלק אינטגרלי מהטיפול הוא הערכת איכות התפקוד של מערכות הגוף השונות, וכן גורמים ביולוגיים או גנטיים שיכולים להשפיע על קיומה או על היווצרותה של הפרעה או קושי נפשי אחר. הגורם הפסיכולוגי במודל למעשה מתייחס לכל עולם הנפש של האדם ולהשפעתו על התנהגותו. בפרט, כולל הרכיב הפסיכולוגי את כל המרכיבים הרגשיים, הקוגניטיביים וההתנהגותיים: מה מרגיש האדם, כיצד מפרש את מחשבותיו, את מצבו וכיצד מתנהג בשל כך. לבסוף, המרכיב הסוציאלי הוא למעשה המרכיב החברתי- סביבתי. מרכיב זה הוא רחב מאוד, תחומים שונים בתוכו עשויים להיות רלוונטיים במצבים שונים. מגוון התחומים אותם כולל נעים בין תנאי הסביבה הפיזית (האם האדם חי במדינה קרה, האם יש לו מיטה חמה לישון בה, האם חסרים לו אביזרים הכרחיים למחייתו), המצב הכלכלי ועד למצבו החברתי של האדם, כמות ואיכות מעגליו החברתיים, מערכות תמיכה שברשותו, ועוד.
בעולם הפסיכולוגיה, נראה כי מודל שכזה קל הרבה יותר לעיכול. קל לנו יותר לראות כיצד סביבתנו משפיעה על מצבנו הנפשי, כיצד מצבנו הנפשי משפיע על סביבתנו, וכן כיצד גורמים ביולוגיים מתקשרים למערכת הכוחות הזו. עם זאת, החלק האינטואיטיבי פחות במודל הוא משמעותו בעולם הרפואה. אנו מתקשים לתאר לעצמנו כיצד מצב גופני מושפע ממצב חברתי או נפשי המאפיין אותנו. עם זאת, גם בעולם הרפואה השכלתני, כיום כבר נהוג להתייחס בכובד ראש להשפעות הנפש והסביבה על הגוף. מחקרים אין ספור מוכיחים כי למצב נפשי השפעה על המערכת החיסונית ועל המצב הבריאותי. ובאופן ישיר יותר, למצב הנפשי יכול להיות קשר לכושר פיזי, השמנה, הזנחה עצמית ורבים נוספים.
כיום, מרבית המחלקות הקיימות לבריאות הנפש ומרבית ממרכזי הגמילה עובדים ברוח המודל הפסיכוביוסוציאלי. לצד הטיפול הנפשי המובן מאליו, מקבלים המטופלים טיפולים רפואיים להם זקוקים, תמיכה תרופתית ועוד. בנוסף, כיום כל טיפול כולל גם את הפן הסוציאלי, של שיקום וחיזוק מערכות יחסים, יצירת קשרים חברתיים חדשים, שיקום תעסוקתי וכיוצא באלה. טיפול הוליסטי שכזה, המטפל באדם באופן מקיף יותר, מאפשר לו לסיים את הטיפול בנקודה יציבה הרבה יותר מאשר היה בהיעדר התייחסות לאחד הגורמים הרלוונטיים.
המודל הפסיכוביוסוציאלי הוא אחד המודלים המשפיעים בעולם הרפואה והפסיכולוגיה. ניתן לראות את עקרונותיו בטיפולים נפשיים רבים, ברפואת המשפחה (וכן בתחומי רפואה נוספים), בשיטות טיפול אלטרנטיביות, ועוד.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

פסיכותרפיה חיובית | Positive psychotherapy

פסיכותרפיה חיובית (PPT - positive psychotherapy) היא גישה טיפולית אשר מתמקדת בעוצמות ובתכונות החיוביות של האדם, במטרה להקל על מצוקותיו. גישה זו מבקשת לשים דגש שווה על ההיבטים החיוביים בנפש, לצד ההיבטים השליליים והבעיות, ומנסה למצוא איזון בין עיסוק בסימפטומים, הפרעות, חולשות וחרטות לבין עיסוק בנקודות חוזקה, ערכים ותקוות, וכך להבין את מורכבותה של החוויה האנושית באופן מלא יותר.

הפסיכותרפיה החיובית מבוססת על עבודתו של כריסטופר פטרסון, ובפרט על ה-"Classification of Virtues and Strengths" CVS – סיווג וחלוקה של המאפיינים הפסיכולוגיים החיוביים בבני האדם (בניגוד לסיווג ההפרעות הנפשיות, הנפוצה יותר בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה). פטרסון הדגיש כי העבודה הטיפולית צריכה להתמקד במעלות לצד החולשות, במאמץ לבנות דברים חיוביים לצד תיקון הדברים הרעים, ובצורך להפוך את החיים למלאים ומספקים במקביל לריפוי ההפרעות הנפשיות.
הפסיכותרפיה החיובית רואה עצמה כנגזרת של הפסיכותרפיה הקלאסית, אך לצד נאמנותה לטיפול המסורתי, היא פנתה לכיוון חדש. הטיפול הקלאסי שם דגש על הקלה בסימפטומים ועל המצוקה הנפשית, ולא בכדי; מחקרים מראים כי המוח האנושי מתוכנת להפנות תשומת לב רבה יותר לדברים שליליים ולהגיב להם באופן חזק יותר. כך, למשל, רושם שלילי וסטריאוטיפים דבקים בנו בצורה שקשה לשנותה, וכך גם בהקשר הקליני, כאשר החוויות הרעות מוצאות את מקומן בקדמת הבמה. מחקרים רבים הוכיחו את יעילותה של הפסיכותרפיה, לעיתים אף יותר מטיפול תרופתי או פרוצדורות רפואיות, אך לטענת העוסקים בפסיכותרפיה חיובית, טרם נמצאה הנוסחה הסופית והשלמה של הטיפול הקליני.
עבודתו של פטרסון, אשר התמקדה בתכונות החיוביות, העוצמות והמעלות של האדם, הציעה לפסיכותרפיה הקלאסית הזדמנות להרחיב את המנעד שלה ולהפוך ליותר מאוזנת. ייתכן וזהו שינוי הכרחי בהתחשב בעובדה שאחוז הפונים לפסיכותרפיה ירד מ-15.9% ל-10.5% בין שנת 1998 ל-2008, בעוד שבאותן שנים עלה השימוש בתרופות פסיכיאטריות מ-44.1% ל-57.4%. אנשים רבים נמנעים מפניה לטיפול בגלל החשש מהסטיגמות הנלוות והמחשבה שרק אלו עם מחלות נפש פונים לפסיכולוג. אך ייתכן, כך טוענים אלו שדוגלים בגישה החיובית, ששינוי הנרטיב השלילי שמאפיין את הטיפול עשוי לגרום לאנשים לפנות לפסיכותרפיה לא רק כדי להתמודד עם מחשבות שליליות או מערכות יחסים כושלות, אלא גם כדי ללמוד להכיר בכוחות, בכישרונות ובמיומנויות שלהם, וכך להתמודד עם אתגרים בצורה טובה יותר ולהגשים את עצמם.

הנחות היסוד של הפסיכותרפיה החיובית

הפסיכותרפיה החיובית מתבססת על שלוש הנחות יסוד הנוגעות לטיפול, ליחסים הטיפוליים, ולדפוסי ההתנהגות של האדם:
  1. בכל אדם טבועה היכולת לצמוח, להגשים את עצמו ולהגיע לרווחה, והפרעה נפשית נגרמת אם היכולת הזו סוכלה על ידי גורמים פסיכולוגיים וחברתיים-תרבותיים. כלומר, הפרעות נפשיות אינה שוכנת רק בתוך האדם, אלא נובעת מתוך האינטראקציה המורכבת בינו לבין הסביבה. כאשר הקשר בין האדם לסביבתו הופך לבעייתי, הצמיחה שלו נבלמת, והסימפטומים עולים מעל פני השטח. על כן, תפקיד הפסיכותרפיה הוא להחיות מחדש את הפוטנציאל לצמיחה אישית, בתהליך של בנייה מחדש והכרה בתכונות החיוביות והחוזקות של האדם.
  2. הפסיכותרפיה החיובית מכירה ברגשות החיוביים והעוצמות של האדם כשוות ערך לבעיות ולסימפטומים. החוזקות של האדם אינן רק מגננות או אשליות. תכונות כמו כנות, הכרת תודה וטוב לב הן אמתיות ממש כמו תחרותיות, חמדנות ודאגנות. יתר על כן, היעדר של מחלה נפשית לא בהכרח מצביע על קיומה בריאות נפשית. 
מערכת יחסים חיובית ויעילה בין המטפל למטופל יכלה להיווצר דרך דיון במאפיינים אישיים חיוביים וחוויות חיוביות. לא כל המטופלים יכולים להפיק תועלת מאנליזה עמוקה וממושכת ודיון בבעיותיהם. מחקרים אף מצאו כי טיפול ששם דגש על היבטים חיוביים של המטופל עזר למטפלים לבנות מערכת אמון חזקה עם המטופלים, ולתת להן מוטיבציה ותקווה לשינוי. 


פסיכותרפיה חיובית – כיצד זה עובד?

מטופל הפונה לטיפול PPT, סביר שיתקל בטכניקות הבאות להתמודדות עם הקשיים והבעיות איתם יבוא לטיפול: ראשית, התמקדות בחיפוש "נרטיב מאוזן", חיובי ושלילי, בחייו וחוויותיו של המטופל תוך חיפוש אחר נקודות החוזק והחולשה מפרספקטיבות שונות. המטפל ינסה להדגיש את התכונות החיוביות, הכישרונות והעוצמות של המטופל כדי להציב יחד מטרות משמעותיות לחייו.
לאורך הטיפול ניתנת חשיבות גדולה למערכת היחסים הנבנית בין המטפל והמטופל, להקשבה אמפתית של המטפל ובניית אמון. המטפל מחפש הזדמנויות להראות למטופל את עוצמותיו, ולאורך התהליך מנסה לאזן את החיובי עם השלילי. מצד אחד, ישנה הקשבה אמפתית לכאב, ומצד שני, גם ניסיון לחקור את האופן בו ניתן לצמוח מהכאב. בזמן הפגישות יש ניסיון להעלות זיכרונות חיוביים, כך שיינתן מקום גם לרגשות חיוביים, בתקווה שמתוכם יעלו רעיונות חדשים, תפיסות עולם חדשות, אופטימיות ונכונות גדולה יותר לשינוי. לאחר מכן המטפל והמטופל מנסים להציב מטרות בעלות משמעות, שקשורות בהפחתת ההפרעות הנפשיות, הגברת הבריאות הנפשית ושיפור התפקוד היומיומי.
בנוסף, המטופלים לומדים לזהות את הרגשות והזיכרונות הקשים, ולווסת אותם על ידי חיפוש זכרונות טובים של אנשים, חוויות וסיטואציות נעימות. כך, במקום להתחמק ממצבים קשים, הם לומדים לשלוט ברגשות שלהם, ומתמחים בוויסות עצמי ורגשי שיעזור להם להתמודד עם תחושות שליליות.

הפסיכותרפיה החיוביות לא מתאימה לכל אדם ולכל סיטואציה, וכמו בכל טיפול, לא ניתן לצפות לשיפור מידי וקל. אולם, ה-PTT מציע אופן הסתכלות חדש על הקליניקה, שמפנה את הזרקור מהרגשות השליליים, הבעיות והפתולוגיות. מחקרים ראשוניים כבר העניקו לשיטת הטיפול הזו תמיכה אמפירית, וסיפקו הוכחות לטיפולים יעילים, וייתכן ויש להקדיש עוד מאמצים כדי לחקור ולזהות את המכניזם שמסייע לאנשים לעשות שינוי חיובי בחייהם.
מה הופך מנהל למנהל מוצלח?
איך ללמוד מכשלונות במקום ללמוד להימנע מהם?
איך לעבוד קשה מבלי להישחק?
איך לייצר סביבת עבודה המעודדת למידה מטעויות?


קצת על... פסיכולוגיה חיובית בניהול ובעבודה
על פי ד"ר טל בן שחר


מנהיגים וביניהם מנהלים מצטיינים נעשים כאלו כשהם מרשים לעצמם ולאחרים להיכשל וללמוד משגיאות.
לעומת זאת, לרוב, כאשר אנחנו קוראים על מנהיגים מצטיינים אנו שומעים על ההצלחות שלהם, ומעט מאד על הכשלונות שנחלו בדרך. לכן, כאשר אנו מנסים לחקות את ה"גיבורים" שלנו, אנחנו פעמים רבות עושים כל מאמץ למנוע כשלונות או להסתיר אותם. שמירה על חזות חיובית מוצלחת בעיני עצמינו ובעיני הסביבה נהיית אז חשובה יותר מאשר התפתחות ולמידה. פה הטעות.
פעמים רבות ככל שעולים ברמת הדרגות, כך מנהלים ומנהיגים בכירים, מרשים לעצמם לתרץ כשלונות, להעביר אחריות על חוסר הצלחה אל אחרים (עובדים, מנהלים אחרים, לקוחות, רשויות ) ולהימנע מנטילת אחריות אישית.
תרבות שכזו מזיקה מאד לארגונים שכן העובדים לוקחים דוגמא מהמנהל הבכיר, ועושים את מה שהוא עושה (ולא את מה שהוא אומר לעשות) – נמנעים מלהודות בכשלון וכך אינם לומדים מטעויות. "מחלת המנכ"לים" (מונח שטבע דניאל גולמן) הנה מצב שנוצר כתוצאה מכך : "חלל ריק של מידע שנוצר סביב מנהל כשאנשים מסתירים מידע חשוב (ובדרך כלל לא נעים)".
מכירים מנהל שיוצר סביבה המעודדת למידה מטעויות?
בארגונים רבים מדברים על חשיבות העברת מידע ולמידה מטעויות, אך בפועל, מתקשים ליישם זאת. הסיבה לכך נרמזה למעלה, והיא שלהיראות טוב הוא מניע חזק יותר מלהיות טוב.
כדי ללמוד מטעויות, יש להכיר בהן. ואילו אנו למדנו שכדי להיראות טוב יש להתרחק מכשלון. אך אם נצליח להגדיר מחדש כשלון – כמשהו שמתקשר לסיכון, לאי וודאות וליכולת לשיפור (במקום לבושה או לחולשה) – אז נהיה בדרך ללמידה משמעותית.
הפחד לטעות – ניהול מתוך שליטה
אף אחד לא אוהב להיכשל.
אך בואו נבחין בין אלו שלא אוהבים להיכשל כי חוששים מכשלון – ו"משחקים כדי לא להפסיד" (המניע שלהם הוא הימנעות מכשלון), לבין אלו שלא אוהבים להיכשל אבל מכירים בעובדה שהם עשויים לטעות ושכשלון מספק הזדמנות ללמידה (המניע שלהם הוא הצטיינות) והם "משחקים כדי לנצח".
ניהול מהסוג הראשון, עשוי לבוא לידי ביטוי בבקרה פרקציוניסטית על כל תוצר של העובד, ברמת המיקרו. ניהול מסוג זה אינו מעודד התפתחות תכונות רצויות בקרב העובד כמו עצמאות ובטחון. עובדים מוכשרים נוטים לעזוב את מקום העבודה כשבוחנים את עבודתם ברמה הזו.
סימן היכר של מנהל טוב הוא כזה שיודע היכן להפעיל בקרה ואיפה להרפות . זה שמאפשר הזדמנויות לעובדים להתפתח, ללמוד באמת ולצבור בטחון.
איך לעבוד קשה מבלי להישחק
אין ספק שהמפתח להצלחה הוא עבודה קשה ומשמעת עצמית.
אך חשוב גם לזכור שאנחנו בני אדם ולא מכונות. התעלמות מצרכים ורגשות טבעיים אותם אנו חווים בדרך, מובילה לאורך זמן לכישלון. לחץ מתמיד מוביל לשחיקה, אבדן המוטיבציה והלהט לעשייה. בואו ניקח אלגוריה מעולם הספורט - אם מתאמנים ומאמנים אולימפיים מתייחסים בכובד ראש לחשיבותה של התאוששות ומנוחה , לא פחות מחשיבותו של אימון בעצימות גבוהה – מדוע שמנכ"לים לא יפעלו כך?
עובדים רבים, השואבים את התרבות הארגונית ממנהליהם, מרגישים צורך לבדוק איי מייל בחופשה או חס וחלילה להתנתק מעבודה במהלך סוף השבוע. אך מחקרים העוסקים בהישגי שיא בספורט ובמשרד כאחד, מדגישים כי בשני המקרים "מילוי מאגרי האנרגיה חשוב לא פחות מניצול האנרגיה " ((Loehr & Shwartz, 2004.
אפילו אלוהים נזקק ליום מנוחה
אז מה אפשר לעשות כדי להמשיך לעבוד קשה ולהגיע להישגים, אך לא במחיר של שחיקה ומתח?
מומלץ על שילוב בין עבודה ומנוחה, כדי להצליח להחזיק מעמד עם אנרגיות לאורך זמן (דמיינו אצן לריצות קצרות במקום אצן מרתון).
מומלץ על עבודה רציפה של כ-90 דקות (ומקסימום שעתיים) המלווה בהתאוששות קצרה (אך איכותית) של כרבע שעה.
איך הופכים הפסקה לאיכותית?
אחרי בין שעה לשעתיים (תלוי בכל אחד וברמת העייפות) יורדת תפוקת הביצוע ואז מומלץ לגוון בהפסקות.
אולם אי אפשר להמשיך לעד לעבוד במחזורים של שעה וחצי. באיזשהו שלב יש לערוך הפסקת התאוששות בינונית שכוללת שינה (אצל רובינו בין 7-9 שעות). מניעת שינה לאורך זמן מובילה לא רק להפחתה בפריון העבודה אלא גם לעלייה בסיכון לדיכאון וחרדה.
מעבר לכך, אנשים ששובתים מעבודה יום בשבוע, מדווחים על תפוקות גבוהות יותר ורמת יצירתיות גבוהה יותר בשאר ימות השבוע. יום מנוחה פעם בשבוע הוא חיוני להתאוששות.
מנוחה היא השקעה טובה. חשבו על זה בפעם הבאה שאתם מרגישים אשמה על זה שיצאתם לחופשה מהעבודה. חופשה ארוכה היא כזו של בין שבוע לחודש והיא מומלצת פעם בשנה. עוד יותר מומלץ לקחת חופשה קצרה פעם בחצי שנה כדי למלא את המצברים.
כמובן שאנו מסוגלים להתמודד עם מצבי קיצון הדורשים מאיתנו שלא לקחת חופש או לא לנוח בצורה מיטבית. זה בסדר, כל עוד בתום תקופת העומס, תגיע התאוששות ראויה.
אנחנו מרגישים מתי אנו זקוקים למנוחה וחופש – ויכולים להתעלם מתחושות אלו, לאלחש אותן באמצעות קפאין,  מעוררים כימיים אחרים או תרופות נוגדות דכאון וחרדה.
אך חשוב שנעצור רגע ונבחן את הדברים – האם ההתנהגות הזו באמת משרתת אותנו לטווח הרחוק? מה אני משיג מזה והאם העבודה שלי באמת נתרמת מכך?
אם נרצה או לא, יש לנו גבולות ליכולת, והתעלמות מהם אינה הדרך הבטוחה להצלחה, אלא להיפך. היום ברור שזמני מנוחה סדירים מסייעים להגיע להישגים רבים יותר.


סיכמו: מירב פירק, יעל טל וצוות מכון טמיר


מקורות:

בן שחר, ט. (2009) "אושר אפשרי". תל אביב: מטר.

חוש הריח ונוסטלגיה

כולנו מכירים את תחושת ההתרפקות על העבר, את החמימות הנעימה שמעוררים זיכרונות טובים, או במילים אחרות - את אותה תחושה הנקראת "נוסטלגיה". מחקרים רבים שנערכו בנושא ניסו להבין ולהגדיר מהי נוסטלגיה. על פי רוב, נהוג לחשוב עליה כעל כמיהה סנטימנטלית לעבר מוערך, הטומנת בחובה אפקט רגשי מר-מתוק, וקשורה לאירועים רבי חשיבות בחוויה הסובייקטיבית של האדם.

מחקר חדש שנעשה בארצות הברית ביקש להתמקד בהיבט אחד מסוים: תחושת נוסטלגיה המתעוררת בעקבות ריח. במרבית המחקרים שנעשו עד כה, החוקרים עוררו את תחושת הנוסטלגיה אצל הנבדקים באמצעות משימות נרטיב (בהן התבקשו להיזכר בחוויה אוטוביוגרפית נוסטלגית ולכתוב אודותיה), או באמצעות שירים מוכרים ומוזיקה. אך הפעם, ביקשו החוקרים לשים את הזרקור על חוש הריח ולשאול מה שונה בינו לבין שאר החושים בכל הנוגע להיזכרות בעבר.

הקשר בין ריח לזיכרון

חוש הריח אולי נדמה לנו שני בחשיבותו לחושים כמו ראייה או שמיעה, אך אל לנו לזלזל בחשיבותו. למעשה, לריחות יש מערכת יחסים ייחודית עם הזיכרונות האוטוביוגרפיים שלנו, ובייחוד הזיכרונות הקשורים לרגשות חזקים. רבים מכירים את החוויה בה ריח מסוים שולח אותם בחזרה לביתם של סבא וסבתא, לגן, או לריח הבישולים בבית. כוחו של חוש הריח לעורר זיכרונות אוטוביוגרפיים חיים וטעונים רגשית אף קיבל את השם "Proust phenomenon" – על שם מרסל פרוסט שתיאר בספרו "בעקבות הזמן האבוד" חווית ילדות נוסטלגית ועוצמתית שהתעוררה בעקבות ריחה של עוגייה טבולה בתה. ואכן, חוקרים אישרו היבטים רבים בחווייתו של פרוסט. למשל, שריח יכול לעורר זיכרונות ילדות מוקדמים יותר לעומת חושים אחרים, ושזיכרונות אלו הם יותר טעונים רגשית, חיים ומפורטים. אחת הסיבות לקשר החזק בין חוש הריח לבין זיכרונות טעונים רגשית היא העובדה שריחות מגיעים ישירות מן האף למבנים במוח כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס הקשורים לחוויות רגשיות ולזיכרון, ומפעילים אותם בצורה חזקה יותר מחוש הראייה והשמיעה.
עם זאת, הקשר הייחודי בין תחושת הנוסטלגיה לבין חוש הריח, זכה למעט מאוד תשומת לב מחקרית והוכחות אמפיריות. במחקר זה, ביקשו החוקרים לבדוק האם ריח יכול לעורר נוסטלגיה יותר או פחות מחושים אחרים, ומה הן ההשלכות הפסיכולוגיות של נוסטלגיה שהתעוררה בעקבות ריח.

המחקר

ראשית, בדקו מהם הריחות שנוטים לעורר יותר תחושת נוסטלגיה בקרב אנשים. החוקרים לקחו 33 סוגים של שמנים ריחניים בניחוחות שונים, ונתנו למשתתפים לדרג את המידה בה כל ריח עורר בהם תחושת נוסטלגיה. 12 הניחוחות שדורגו הגבוהים ביותר היו ריח של בושם "שאנל 5", ריח של כסף, בושם ריחני לחיות מחמד, ליקר ביצים, פאי תפוחים ופאי דלעת, ריח ורדים, קפוצ'ינו, צמר גפן מתוק, אבקת טלק, פרחי לבנדר וריח של אוקיינוס.
בשלב הבא של המחקר נתנו לנבדקים חדשים להריח כל אחד מהריחות, ולענות על שאלות כמו:
  • "כמה נוסטלגי הריח הזה גורם לך להרגיש?"
  • "כמה הריח הזה מרגש\מעורר בעיניך?"
  • "כמה הריח הזה מוכר לך?"
 ולמלא שאלונים נוספים אודות מידת השמחה, ההערכה העצמית שלהם ועוד.
ואכן, כפי שניבאו, מצאו החוקרים קשר חזק ומעניין בין חוש הריח ותחושת הנוסטלגיה שעלתה בקרב הנבדקים. המשתתפים דיווחו על תחושה נוסטלגית חזקה מאוד שעלתה עם ריחות שהיו להם מוכרים וקשורים לאוטוביוגרפיה שלהם. למעשה, רמות הנוסטלגיה היו גבוהות פי שתיים מזו שהתעוררה אצל נבדקים שנחשפו לקטעי מוזיקה במחקר דומה. כמו כן, תחושת הנוסטלגיה החזקה לוותה גם בתחושות חיוביות, ומילאה מספר פונקציות פסיכולוגיות משמעותיות: רמות גבוהות יותר של רגש חיובי, הערכה עצמית גבוהה יותר, תחושת המשכיות (כלומר, תחושה של חיבור בין אני של ההווה ואני של העבר), רמת אופטימיות גבוהה יותר, תחושת שביעות רצון חברתית, ותחושת משמעות לחיים.

מחקרים רבים התחקו אחר הפונקציות הפסיכולוגיות שממלאת הנוסטלגיה בחיינו, והוכיחו את הקשר בינה לבין תחושת "עצמי" חיובית יותר. אך אין ספק כי המחקר האחרון שפך אור רב על חשיבות של חוש הריח בכל הנוגע להיזכרות בעבר. הממצאים הללו מרחיבים את ההבנה שלנו את הטריגרים לנוסטלגיה, ואת החותם החיובי שהיא משאירה על הנפש שלנו, ומסייעים לנו לחשוב מחדש על חשיבותו הרגשית העצומה של חוש הריח.

סיכמה: יעל הררי, מתוך:
http://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/09658211.2013.876048

יום ראשון, 17 בינואר 2016

הודעות טקסט בטיפול פסיכולוגי

שימוש בהודעות טקסט בפסיכותרפיה 

אתיקה וגבולות

20 שנים לערך חלפו מאז נכנסו הודעות הטקסט לחיינו האישיים והמקצועיים. התחלנו בהודעות SMS והגענו לשיחות וקבוצות וואטסאפ בסמארטפונים, פייסבוק, טוויטר ושלל פלטפורמות נוספות.
בהיעדר guidelines אתיים ומקצועיים מוסכמים הנלמדים במסגרות ההכשרה למטפלים, נעזרים אנשי מקצוע רבים באינטואיציה בריאה, הדרכה מקצועית, התייעצויות עם עמיתים ולמידה מניסוי ותעייה.
טקסט זה מעלה כמה שאלות רלוונטיות על שימוש בהודעות טקסט (TM) בטיפול ומזמין אתכם, עמיתים, להעלות שאלותנוספות ודרכי פעולה אפשרויות כדי להעשיר את הידע ולתרום לאחרים. 
ישנן עבודות רבות על שימוש ב-TM במסגרת תכנון תכניות טיפול להפרעות ספציפיות (כמו בולימיה), אך מידע על השימוש ב-TM במסגרת פרקטיקה פרטית נדיר יחסית. 
רובנו נעזרים ב-TM כדי להזיז מפגשים,  לתאם מחדש ולאדמיניסטרציות נוספות, אך נוכחותה של התקשורת האינטרנטית מפגישה אותנו עם הצורך לדון באספקטים אתיים ומקצועיים מורכבים יותר לאור השינויים הדיגיטליים על הפרקטיקה הקלינית. 

שאלות ותשובות מוצעות

1. האם נכון יהיה להציע למטופל ספציפי את האפשרות של שימוש ב-TM במהלך הקשר הטיפולי, בהתייחס למבנה האישיות והקשיים עמם ​הוא מגיע לטיפול? זוהי החלטה דיאגנוסטית באחריות המטפל.  

2. האם שימוש ב-TM סוכם בחוזה הטיפולי לגבי מקרים של פגיעה עצמית, אובדנות, או פגיעה באחרים? אם כן, האם סוכמו פרטים לגבי פנייה לגורם שלישי בחיי המטופל שיוכל לסייע?  (Shapiro & Bauer, 2010).

3. האם המטפל מכיר היטב את השפה המקובלת בתקשורת TM? למשל, שימוש באייקונים, קיצורי מקלדת ואימוג'ים (Trepal et  al., 2007)

4.  האם המטפל והמטופל סיכמו על מסגרת זמנים בהם המטפל פנוי לקרוא ולהגיב לפנייה?  (Koocher, 2009; Shapiro & Bauer, 2010).

5. במידה והוחלט על הטמעת ה-TM ככלי תקשורתי בתשלום נוסף, האם הובהר מהו גובה התשלום ומהם התנאים?  (Haberstroh et al. 2008) 

6.  האם המטפל היה אומר את אותו משפט שבכוונתו לשלוח גם במהלך מפגש פנים אל פנים? אם לא, מוטב לשנות את טון ההודעה, או לא לשולחה כלל  (Gutheil & Simon, 2005).

7. האם המטפל והמטופל סיכמו ביניהם אילו הודעות אינן מתאימות לדיון בין המפגשים ב-TM? למשל, כיצד יגיב המטפל להודעה כמו: "המפגש האחרון היה חסר תועלת בעיני"? (Neimark 2009).

8.  האם המטפל מאחסן בנפרד ובסודיות את תכני ה-TM? ניתן לעשות זאת באמצעות הפרדת טלפונים (אישי ומקצועי) או שינוי בקונפיגורציה של המכשיר כדי להצפין הודעות טקסט הקשורות לטיפול (Zur, 2010). בעת החלפת מכשיר יש לוודא מחיקה של כל תכני ה- TM מהמכשיר הישן. 

9. האם המטפל יודע בוודאות שההודעה נשלחה מהמטופל? ניתן להתמודד עם סוגיה זו באמצעות סיכום על סימון ראשוני (אייקון או שאלה מוסכמים למשל). בכל מקרה, על המטפל לוודא היטב שההודעה שהוא שולח מועברת למספר הטלפון המוכר של המטופל  (Van Allen & Roberts, 2011)

10. האם המטפל ער לעמימותה של התקשורת המקוונת? בהיותה טלגרפית ובהיעדר מידע בלתי מילולי, על המטפל להבהיר כל אפשרות של הבנה שגויה משני הצדדים (Trepal et al., 2007). אם יש ספק, אין ספק. 

11בפסיכותרפיה פסיכודינמית - מהן ההשלכות של שימוש ב-TM על הברית הטיפולית, ההעברה וההעברה הנגדית, על ההתנגדות ועל פרשנות? 

פוביה ספציפית לפי DSM-5

פוביה ספציפית לפי DSM-5   קריטריונים אבחוניים פוביה ספיציפית - קריטריונים מהי פוביה ספציפית? פוביה ספציפית היא פחד...