יום שני, 30 ביוני 2014

על ההכחשה: רצח שלושת הנערים והכאב הלאומי הבלתי נסבל

הבלוג הזה הוא על טיפול פסיכולוגי ממוקד. התכוונתי להתחיל לכתוב בו על נושא שונה לגמרי, על טיפול פסיכולוגי לפי גישתו של מאן, אבל המציאות טפחה על פני והפילה אותי ארצה: שלושת הנערים החטופים נמצאו מתים ליד חברון.
עברו 18 ימים מאז החטיפה. הנפש של כל ישראלי נהתה אחר מידע, והתחושה שיש תקווה עוררה מחדש את ההנאה מהמונדיאל בברזיל. כבר בערב הראשון נלחשה לאוזניי ההשערה שהם נרצחו באותו היום. אבל אני, כמו רבים אחרים, לא מוכנים לקבל השערות כאלה ולבדוק אותן מול המציאות. הנפש שלי, כיהודי וישראלי, לא אפשרה למחשבה הפסימית לחדור לתודעה. יותר מהכל, לא ניתן לחשוב על בני נוער, ילדים טובים ומקסימים, שנרצחים בדם קר על ידי אנשים זרים שאינם מכירים אותם. ההגיון, המחשבה והמערכת הרגשית, לא מסוגלים לשאת הבנה כזו ולהחזיקה כאפשרות מציאותית.
אני זוכר את הפעם הראשונה שירו עלי. שירתתי ב'גולני', שנת 1992. הגדוד עבר לחברון, לחלחול, אותה שכונה שלידה נרצחו הנערים 22 שנה אחרי. ליוותי נהג משאית שהובילה מכולות עם ציוד והיה בזה משנו נעים וכיפי, אזרח מבוגר ואני בקבינה, מנסים למצוא נושא לשיחה. בערך באזור אלון מורה שמענו צרור יריות ומייד אחרי כמה מכות רועשות שהגיעו מאיזור המכולות. הבנו שמדובר בירי, המשכנו לנסוע מהר ודיווחנו. במושגים של היחסים בין צה"ל לחברון, האירוע הזה שולי לחלוטין. במושגים שלי כילד בן 19 זה היה שערורייתי ובלתי נתפס. הבנתי שיש קונפליקט, הבנתי שאני מייצג צד אחד שלו, הבנתי שנשפך הרבה דם לאורך הדרך. מה שלא יכולתי לתפוס זה את העובדה שאדם שאינני מכיר, תושב האזור, אחז בנשק וניסה להרוג אותי. לא נרדמתי באותו לילה. הרהרתי בדברים, יש פער עצום בין לדעת את העובדות ולהכירן כנתונים תודעתיים, לבין הפנמה רגשית שלהם הרמה האישית, שלי, איתן. למה שמישהו ירצה להרוג אותי? למה?
הנפש נעזרת במנגנוני הגנה פרימיטיביים, כמו הכחשה, כדי ליצור אשליה של מוגנות, אשליית בטחון שאינה קשורה כהוא זה למציאות האובייקטיבית. בערך בגיל 5-6 אנחנו עסוקים כילדים בהפנמת מושג המוות, הסופיות המוחלטת של החיים, יש עבודה סביב הנושא הזה, אני רואה את זה עם ילדיי. אחר כך הנפש מתפשרת, דרך אמונה דתית, דרך הדחקה ודרך הכחשה. למעשה, המנגנונים הללו הם פונקציונליים לתפקוד נפשי. אלמלא הייתה הנפש נעזרת בהם, היינו סובלים מהתקפי חרדה בלתי פוסקים. למעשה, מבוגרים שבאים לטיפול פסיכולוגי ומתלוננים על חרדות, עסוקים לא מעט פעמים בסיכונים שכרוכים בסכנת מוות.
החל מגיל 30, כשהוסמכתי כפסיכולוג, עברתי לתפקיד מנחה של מודיעי נפגעים בצה"ל. כל מודיע נפגעים יודע שהתגובות הראשונות של המשפחה שמקבלת את הידיעה הקשה מכל, הן הכחשה חזקה. הביטוי החזק ביותר של הכחשה הוא עילפון: אמא ששומעת על מות בנה, הפיכתו לחלל צה"ל, מתעלפת על סף הדלת. נפשה מכבה את השאלטר הגופני וכופה על הגוף 'לכבות את המנוע' ולדמום. הכאב הרגשי בלתי ניתן לעיכול. רק אחרי שהיא מתאוששת, עוברת האמא דרך ארוכה של עיכול המידע הבלתי נתפס והפיכתו לעובדה מוגמרת.
גם אצל ילדים ניתן לראות תגובות שדורשות הבנה וקשב מיוחדים. הנה דף מידע עם כמה טיפים להתמודדות של מבוגרים עם עיבוד ידיעת מוות אצל ילדים. 
אנחנו לא ערוכים להתמודד עם מוות. עובדה זו, המעוגנת כל כך בחיינו, מוכחשת היטב על ידי הנפש, כתהליך בריא ומאפשר חיות. בזמנים שאנו מאותגרים על ידי המציאות, כמו בפריצת הודעת החדשות באמצע משחק הכדורגל הערב, אנחנו מחפשים מעקה כדי להיאחז בו, כי החרדה הגדולה ביותר נפערת שוב מול נפשותינו.

Google

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

איך להתמודד עם בריונות ברשת?

כיצד להתמודד עם בריונות ברשת? במאה ה-21 בריונות אינה מוגבלת יותר לכיתה וחצר בית הספר. בריונות רשת יכולה להתרחש בכל מקום וזמן ...